קצת פחדתי מאלבום הבכורה של האחיות חיים הישראליות. לפני כמה חודשים ראיתי אותן בהופעה בבארבי, וזו היתה הופעה קסומה ומהפנטת. אבל בהופעה ההיא התחושה הייתה שכוחן העיקרי הוא בגרוב התימני. בעזרת תומר יוסף ושורה של מוזיקאים מעולים האחיות מצליחות לרכוב על גל הגרוב הישראלי ולייצר מופע מדליק ומגניב, למרות שהשירים עצמם די דומים זה לזה. מאותם מקרים שהשלם עולה בהרבה על סכום פרטיו.

A-WA (צילום: Gaya's music photos)
A-WA בבארבי | צילום: Gaya's music photos

קוראי ה-NME, מגזין המוזיקה הבריטי שבעבר היה האורים והתומים של עולם האינדי, זוכרים שמדי פעם העיתון היה מפרגן בשער ללהקה צעירה שמפציצה בהופעות, אך בדרך להקלטת אלבום הבכורה התברר שאנרגיות הנעורים וההתלהבות שעובדים בהופעה אינם שורדים את אולפן ההקלטות ומאבדים בו את כל כוחם. אפילו אני לא מצליח עכשיו להיזכר בשמות, אבל היתה לפחות אחת כזאת בשנה. בישראל התופעה הזאת של הייפ מוקדם שאינו שורד אלבום ראשון כמעט ואינה מוכרת, וקצת פחדתי שA-WA ייפלו בדיוק כאן.

לשמחתי, זה לא קרה. "Habib Galbi", אלבום הבכורה של A-WA, הוא ממתק קסום של תימניות שהכי נעים לאהוב. זה אתני אבל לא באופן מנג'ס, זה גרובי בדרך לא צפויה, זה רך אבל תקיף. זה עדין מאוד, אנין ומתוחכם, אבל גם קל לעיכול, ומתכתב עם כל דבר שדקלון וצלילי הכרם הקליטו. הבנות נקטו בתבונה כשלא הקליטו אף שיר מוכר. לטענתן כל השירים שהקליטו הם מזמורים תימניים ישנים ששרו נשים בבית, והוקלטו על ידי ארכיונאי בשם שלמה מוקעה. וכולם באמת נשמעים כמו פזמונים ביתיים כאלה, שנשים היו שרות תוך שהן עובדות או השד יודע מה. הצד הפחות טוב הוא שאין כאן אף שיר שבאמת אפשר להאחז בו.

קחו לדוגמא את אחד המוצלחים בשירי האלבום, "Lau Ma Al Mahaba". הוא בולט מאוד, לא רק בזכות ההפקה המקפצצת שלו, אלא גם כיוון שהבנות לקחו שורה חמודה מתוכו, "ללי וא ללי נס", והפכו אותה למעין פזמון, מה שהפך את השיר הזה הפך להרבה יותר נגיש. בשאר השירים מפיק האלבום, תומר יוסף, השקיע המון מחשבה מתוחכמת כדי שכל שיר יקבל צבע משלו, שמבדיל אותו מהאחרים. ועדיין, כל העסק הזה נראה כמו יציאה חד פעמית, ומדליקה ככל שתהיה, לא ברור אם למישהו יהיה כח להקשיב לאלבום נוסף מלא בחמרים האלה.

אז אין כאן להיטים, בטח לא במובן הקונבנציונלי של המושג. עם זאת לאחר שזה נאמר, צריך ללכת אחורה ולהכיר בכך שאפילו אם העתיד של זה לא ברור, באלבום הבכורה שלהן תאיר, תגל ולירון חיים עשו את הבלתי יאומן: הן יצרו אלבום של מוזיקה תימנית אתנית שהוא יצירת מופת קטנה, מבלי להיות כלוא בגטו של אוהבי מוזיקת עולם. הבנות שרות בתימנית (ושמעתי כבר על זקנות תימניות שמתלוננות על המבטא שלהן), מבצעות שירים רפטטיביים לא ארוכים במיוחד, אבל מצליחות לגרום להם להישמע עכשווים לגמרי - גם בזכות סגנון השירה וכמובן בזכות העטיפה המוזיקלית.

"Zangabila" למשל, הוא שיר סקסי שאחרי 40 שניות מופיע בו אורגן ביתי ישן, שנותן לכל העסק תחושה של להיט ג'ורג'יו מורודור מהסבנטיז. ולא רק. כמעט בכל שיר יש איזה פעלול כזה שמפתיע ומחבר בו זמנית. התוצאה היא שA-WA מצליחות להפיק 130% מהחומרים שבידן. "Habib Galbi" הוא אחד האלבומים הכי מרעננים שיצאו בישראל בשנים האחרונות. הוא אותנטי ואתני אבל באותה מידה גם היפסטרי ותל אביבי. הוא בדיוק הדבר הזה שמאחד בין הגישות וכל הטעמים. אלבום נדיר שאייל גולן, ציון גולן, שלמה ארצי, עברי לידר, נינט טייב, נורית גלרון, נדב גדג', עופר ניסים והדיג'יי אביחי פרטוק – כולם יכולים להסכים שהוא פשוט משגע.

ולגבי התהייה שהבעתי על העתיד, אולי כדאי לשים לב לשיר היפיפה "Ya Shaifin Al Malih", שבעזרת גיטרה אקוסטית הופך למעין שיר פולק. יתכן שההתעקשות לנסות ולמקם את כל אחד מהשירים האלה בתוך ז'אנר קיים יאפשרו לבנות ולצוות שלהן להתגבר על הנישתיות והחד פעמיות של כל הפרויקט ולתת לו אופק. חוץ מזה, שווה להשקיע וללכת לראות אותן בהופעה. זה כיף גדול.

(ארבעה כוכבים)