יש מין "או- או-או" כזה שפותח את האלבום החדש של U2 שהיה יכול בקלות להיות הפתיח של אלבום חדש של מארון 5 או להבדיל של One Republic. אחרי שנוספים תופים ובונו מתחיל לשיר מתברר שיש לנו כותרת: U2 הוציאו את אלבום הפופ הראשון בהיסטוריה שלהם. נכון, היה להם אלבום שקראו לו "פופ", אבל U2 תמיד שיחקו במגרש הרוק המפורסם.

עכשיו הם חוזרים מלאים בבוטוקוס, ואחרי שלמדו את השיעור שנתנה קולדפליי, עם אלבום להיטים, שהקשר בינו לבין לבין "Sunday Bloody Sunday" הוא כמו הקשר בין ריהאנה לאהוד בנאי. "Songs Of Innocence" משחק במגרש החדש. מול "שנדליר" של סיה. לא שזה דבר רע. כנראה שלהיות להקת רוק מתבגרת, שצריכה לשיר בשיא הרצינות על צער העולם, זה גם משהו שנמאס באיזה שלב.

האלבום החדש של U2, האזינו:

אז למה לא לשחק בקולדפליי? נדמה לי שהאלבום הזה יביא אחריו סיבוב הופעות מצליח, ואחרי שנים, מלא פרסי אם.טי.וי. כבר בשיר השני באלבום "Every Breaking wave" יש מהלכים שממש מזכירים את "Paradise" של כריס מרטין. ובאופן כללי, יש באלבום הזה היפוך גדול. במקום ש-U2 יובילו מהלך חדש, הם מתכנסים מאחורי המהלך של קולדפליי ומרככים הכל. העולם, כך מתברר אכן שייך לדיויד גואטה. ואם כבר משחקים, אז עד הסוף. השיר השלישי באלבום "California" הוא הצדעה לביץ' בויז, כולל ההרמוניות המפורסמות והשם "ברברה-אן" שממלא את הפזמון, למקרה שמישהו לא הבין את הרמז. כשמחליטים להיות קלילים, אז יש מלא אופציות. ושוב, כמו לאורך כל האלבום, זה חמוד מאוד, להיטי ולא מבאס.

נמאס להיפגש עם האפיפיור, רוצים לחזור ולבלות

השיר הרביעי, הוא בלדה. בלדה מהממת. כמו שרק U2 יודעים לתת. "Song For Someone", בטוח שיר שנה של מישהו. וברוח האלבום הבלדה עדינה ומופקת ברכות פופית טעימה. זה הרגע לספר שחמישה מפיקים עבדו על "Songs Of Innocence". ביניהם למשל דיינג'ר מאוס, פול אפוורת', שהפיק את "21" של אדל וגם לברונו מארס ואזיליה בנקס, וראיין תידר שאחראי בין היתר ללהיטים כמו "Counting Stars". אם לחזור להתחלה, אמרתי שהשיר הראשון מזכיר קצת את One Republic, זה לא מקרי. U2 כאמור הורידו את הכפפות. כשאתה מביא מפיקי פופ צעירים ומובילים כדי להפיק את האלבום שלך, ברור מאוד מה אתה רוצה להשיג.

u2 (צילום: Justin Sullivan, GettyImages IL)
שיווק אגרסיבי של מוצר חינמי, יהיו שיאמרו מהלך נואש. U2 בבכורה של "אפל" | צילום: Justin Sullivan, GettyImages IL

החדשות שליוו את יציאת האלבום החדש התרכזו בעיקר בגורם ההפתעה. בכך שהאלבום הושק באירוע של אפל. ובכך שהוא ניתן חינם לכל דורש, ויותר מזה הוא הופיע בחשבון האייטיונז של כל אחד ואחד מאתנו. זה מעט אגרסיבי, נכון. יש מי שיגיד שזה כמעט נואש. אבל אפשר גם להסתכל על זה באופן חיובי. U2 החליטו שבמקום להשמין עוד ולהיפגש כל היום עם האפיפיור, הם רוצים לחזור ולבלות על הבמה והמצעדים כמו הרכב צעיר ותוסס.

כמעט כל שיר כאן יכול להיות להיט מצעדים בעולם

ואת זה הם כנראה השיגו. האלבום עצמו הוקלט בדבלין, ולפי הקומוניקט מדבר על חייהם הפרטיים של חברי הלהקה, והוא אישי מאוד. אני מתקשה לראות את הפן האישי, אבל יאללה, מה זה משנה. העיקר שהכל שמייח. גם החלק השני מלא להיטים. לכל שיר יש איזה פטנט, הוק מלודי או גימיק שיכול להפוך אותו בקלות לסינגל. הנה עוד כותרת: כל שיר באלבום החדש של U2 יכול להיות להיט מצעדים בעולם (חוץ משניים לקראת הסוף, אבל למה להיות קטנוניים). עכשיו נשאלת השאלה כמה כסף תשקיע חברת התקליטים בקליפים והפצה, וזה בעצם מה שיקבע. כי בפוטנציאל זה יכול להיות האלבום הכי מצליח שלהם בהיסטוריה.

מעריצי U2 ותיקים מהאייטיז, עשויים לחשוב שזה אלבום קצת פשטני, מסחרי, מתחנף לקהל. והם צודקים. רק שאני מעדיף לראות את זה אחרת. U2 מבינים שהעולם השתנה והחליטו ללכת עם הזרם. אז בעולם החדש שבו הולכים להופעות בעיקר אם זה של אמנים מפורסמים, כיף שיש להיטים בהופעה, זה מגביר את ההנאה. ומתברר שזה לא כל כך מסובך לשנות פאזה. נדמה לי שברור לבונו שאת המהפכה האמיתית הבאה יעשו ארבעה בני 17 מלונדון או דבלין. הוא את שלו כבר עשה. אז מה נותר לו אם לא ליהנות?.

אחרי עשור וחצי שבהם נראתה U2 כמו טנק ענק שהקנה דחוף לו לתוך הישבן, סוף סוף הם נשמעים שמחים וכיפיים. ומי שלא מאמין שיקשיב לשיר האחרון באלבום "The Troubles". ואם נדמה לכם שמי ששרה בהתחלה זאת לייקה לי אתם צודקים, זאת באמת היא. וזה שיר מהמם ועכשווי, וכייפי. אני חושב שאת המילה "כייפי" בהקשר של U2 לא חשבתי כבר שנים רבות, והאמת לא חשבתי שהם אי פעם יחזרו להיות מדליקים. אפשר לסיכום להגיד שזה הקאמבק המפתיע של ביותר של הזמן הזה. עם קצת מזל עוד נקבל בשנה הבאה אלבום חדש, כייפי ופופי של אר.אי.אם ואז נדע סופית שתם עידן.

U2, Songs Of Innocence (**** ארבעה כוכבים)