בלאק פרנסיס, פרנק בלאק, הפיקסיז (צילום: רועי ברקוביץ')
שר ומנגן, וזה הכי מספיק. בלאק פרנסיס | צילום: רועי ברקוביץ'

פרנק בלאק לא אמר "ערב טוב תל אביב". למעשה הוא לא אמר אף מילה. למרות שניתן היה לראות שהוא מאוד נהנה בהופעתו הראשונה עם הפיקסיז בישראל. פרנק בלאק לא מדבר בהופעות. הוא עולה לבמה נותן את מה שיש לו והולך. וזה ממש ממש מספיק. הפיקסיז אומנם עלו לבמה ונופפו, כמעין מחווה של פיוס, או סולחה, שסוגרת סופית את הנושא של אותו ביטול מלפני ארבע שנים, אבל אותו נפנוף הוא המקסימום יחס מיוחד שהקהל מהם בשלב הזה.

כי מי צריך יחס מיוחד כשהמוזיקה מדברת. ההופעה של הפיקסיז בתל אביב, באיחור של לא מעט שנים, היתה מצוינת כאילו הזמן עצר מלכת. בלאק מעולם לא מכר שטיק. רוב הערב הוא עומד על הבמה, באותו מקום, באותה תנוחה. העובדה שהוא גבר כבד גוף, מסתדרת עם זה מצוין. הוא לובש חולצה שחורה גדולה ומתחתיה גופיה ומכנסים רחבים כדי שיהיה לו נעים. והוא בכלל לא צריך לזוז, כי המוזיקה שלו מזיזה את כל מה שצריך.

>> צפו במרבית השירים והקטעים מהמופע של הפיקסיז בבלומפילד

Bone Machine

Hey

Here Comes Your Man

Debaser

Where Is My Mind

>> צפו במרבית השירים והקטעים מהמופע של הפיקסיז בבלומפילד

"הפיקסיז" הם אחת מהלהקות המופלאות ביותר בתולדות הרוק, האמא האמיתית שהולידה את הגראנג'. להקה עם צליל שהוא רק שלה, וסוג של אנרגיה חד-פעמית. כבר מצלילי הפתיחה של "Bone Machine"" היה ברור שהקהל העצום שהגיע לבלומפילד לא היה זקוק ליותר מזה. שעה ו-47 דקות הופיעו הפיקסיז ושרו 32 שירים שירים. חלקם אמנם קצרים מאוד, אבל בתמורה חלקם גם מהירים מאוד, המנוני רוק-Pאנק על-זמניים שכאלה.

שירים קצרים, דחוסים, אין הפעלת קהל. יש בליץ

לזכותם של הפיקסיז ייאמר שהם לא לחצו עם האלבום החדש שיצא לפני חודשיים, ושילבו רק מספר מועט של שירים מתוכו. אחת לכמה שירים הגיע שיר קלאסי כמו "Wave Of Mutilation" או "Mr. Grieves" שהביא את הקהל למין שירה בציבור, או יותר נכון שירה בציבור בסגנון הפיקסיז, שכוללת יותר יללות וצעקות מאשר שירה ממש.

היו בהופעה רגעים פחות טובים, למשל ביצוע קצת מגומגם ל"Veloria", אבל האמת היא שזה בכלל לא שינה דבר. הפיקסיז עובדים על רמת אינטנסיביות גבוהה, שנשמרת כל הזמן. השירים קצרים, דחוסים, אין הפעלת קהל. יש בליץ. וגם כששיר מבוצע בפחות מושלמות, זה עדין מתארגן נכון בהקשר הכללי.

ג'ואי סנטיאגו, הפיקסיז (צילום: רועי ברקוביץ')
גיטריסט מפלצתי. ג'ואי סנטיאגו | צילום: רועי ברקוביץ'

הפיקסיז בהופעה בישראל (צילום: רועי ברקוביץ')
נותן עבודה. דיוויד לוברינג | צילום: רועי ברקוביץ'
שני החברים הותיקים, ג'ואי סנטיאגו המפלצתי בגיטרה והמתופף דיוויד לוברינג, הם כמובן נגני עילית וגם יודעים איך לייצר אנרגיה בימתית אלגנטית. סנטיאגו "לימד" את הגיטריסטים של סיאטל לנגן, ממש כמו שבלאק "לימד" את קורט קוביין לצרוח. ללוברניג יש את השיר שלו "La La Love You" שאיתו הוא יודע לסחוט מהקהל את כל מה שצריך. הבסיסטית פז לנשנטין, ששטה כיום בנעליה הגדולות של קים דיל מצליחה לעשות את מה שנדרש, אבל חסרה קצת כריזמה לעומת חבריה, שמחפים עליה באלגנטיות.

אפילו בלאק מתמסר לשירה בציבור ומחייך באושר

רק אחרי עשרים שירים, כשהחליף שוב גיטרה, נופף פרנק בלאק לקהל בפעם השניה, ואז בתחילת השיר "Ed" הוא נתן רגע מעט יותר אינטימי של חיבה. כמה שירים אחר כך, כשהגיע השיר היפה מכולם "Here Comes Your Man" שאותו כל הקהל הכיר בעל פה, היה אפשר לראות שבלאק מתמסר לשירה בציבור ומחייך באושר מסוים.

הקצב התגבר לקראת הסוף עם "This Monkey Goes To Heaven  ו"Debaser" ואז נגמרה ההופעה. בלאק וחבריו קדו ארוכות, אמנם בלי מילים אבל עם הרבה ג'סטות תיאטרליות, כדי שיהיה ברור שהם נהנו מאהבת הקהל. ההדרן היא מוצלח במיוחד עם "Vamos" הותיק בספרדית, מהאי.פי. הראשון של הלהקה ואחריו עם השיר הכי קלאסי שלהם "Where Is My Mind".

פז לשנטין, הפיקסיז (צילום: רועי ברקוביץ')
טובה אבל לא כריזמטית. פז לשנטין, עם הפרח האדום על הבס | צילום: רועי ברקוביץ'

ג'ואי סנטיאגו, הפיקסיז (צילום: רועי ברקוביץ')
לימד את הגיטריסטים של סיאטל לנגן. ג'ואי סנטיאגו | צילום: רועי ברקוביץ'
מעניין להשות את הפיקסיז ל"The Hives" שהופיעו לפניהם. ההרכב השבדי עולה בחולצות לבנות, וכל נגן עושה כל הזמן הצגות. הסולן לא מפסיק לפלרטט עם הקהל, לדבר, להחמיא, ומה לא. אז נכון, זאת דרך שמאפשרת ללהקה שהקהל רובו לא מכיר, לסחוף אותו אחריה, אבל בסופו של דבר כל ההצגות לא עוזרות. כי כשעולים הפיקסיז, בבגדים הכי סתמיים, ועם משחקי תאורה יפים אבל לא לא ממש מרהיבים, ברור שלפעמים המוזיקה היא כל מה שצריך.

היום הראשון בפסטיבל "רוקנרולר" 2014 יכול להירשם כהצלחה, ובאמת כל הכבוד לשוקי וייס. בלומפילד היה מאורגן, הסאונד היה מצוין, וכך גם מסכי הלד שהעבירו את הלהקה למי שעמדו מאחור. אבל הכי חשוב זה שהפיקסיז הם הפיקסיז גם אחרי כל השנים האלה. בעידן הזה, שבו אין כמעט להקות רוק חדשות ומשמעותיות, הם נשמעים טריים כאילו השנה היא 1989 או 1992. לא במקרה היה נדמה שחלק גדול מהקהל היה מאותם שנתונים. מי שהיו טינאייג'רים או חיילים בסוף האייטיז ותחילת הניינטיז, הם האנשים שהמוזיקה הזאת היא הפסקול של חייהם. וכיף להם.

בלאק פרנסיס, פרנק בלאק, הפיקסיז (צילום: רועי ברקוביץ')
רעש נפלא. פרנק בלאק, הפיקסיז | צילום: רועי ברקוביץ'

הפיקסיז בהופעה בישראל (צילום: רועי ברקוביץ')
הקהל קיבל את מה שכל כך רצה כל השנים | צילום: רועי ברקוביץ'

רשימת השירים במופע:

הפיקסיז בהופעה בישראל
רשימת השירים במופע


תמונות מההופעה המתאמצת והמוצלחת של The Hives:

the hives (צילום: רועי ברקוביץ)
the hives | צילום: רועי ברקוביץ

the hives (צילום: רועי ברקוביץ)
the hives | צילום: רועי ברקוביץ
the hives (צילום: רועי ברקוביץ)
the hives | צילום: רועי ברקוביץ
the hives (צילום: רועי ברקוביץ)
the hives | צילום: רועי ברקוביץ
the hives (צילום: רועי ברקוביץ)
the hives | צילום: רועי ברקוביץ
the hives (צילום: רועי ברקוביץ)
the hives | צילום: רועי ברקוביץ
the hives (צילום: רועי ברקוביץ)
the hives | צילום: רועי ברקוביץ
the hives (צילום: רועי ברקוביץ)
the hives | צילום: רועי ברקוביץ