מייק הדראס בן ה-34, או בשם הבמה שלו פרפיום ג'יניוס, נתן אמש את נשמתו על במת הבארבי, אך כמות האנשים שהגיעו לחזות בו היתה מאות בודדות. בעידן הזה, הופעה של אחד האמנים הקווירים המוערכים ביותר בסצנת האינדי העולמית אינה מייצרת יותר רעש מכל הופעת אינדי אחרת, אולי אפילו קצת פחות. כשהוא ביצע בסוף ההופעה את "Queen", שהפך להמנון גאה מסביב לעולם, התברר שהומואים ב-2015 מעדיפים לשיר את "גולדן בוי". אז הקהל היה קטן, אבל מאוד אוהד, קהל שהגיע מוכן ופירגן במחיאות כפיים חזקות מהרגיל. הדראס אף הוסיף בסיום הדרן לא מתוכנן, היה נדמה שיש לו חשק להישאר ולשיר עוד שעה ארוכה. "אני לא יודע מתי אחזור לכאן, אז עדיף לשיר גם את זה", הוא אמר לפני שהחל לנגן.

יש בו קסם, בבחור הזה. הוא נראה כמו השכן האמריקאי הטיפוסי מהבית ממול. אף חמוד, בלורית בלונדינית ומבט כאילו-תמים. אבל הוא עולה לבמה לבוש בחולצה/שמלת מיני שחורה וגרביונים בלבד, עם ליפסטיק אדום, ואז מתחיל להתפתל כנחש בתנועות מונוטוניות שהוא קורא להן "ריקוד האימא השיכורה", תוך שהוא מסתכל על הקהל במבט של אחד שמעוניין למצוא לעצמו פרטנר לאחרי ההופעה. לקראת הסוף הדראס אמר, "אתם קהל מאוד יפה וסקסי. זה יותר נעים להופיע בפני קהל כל כך יפה".

פרפיום ג'יניוס בישראל (צילום: לירון שניידר,  יחסי ציבור )
פרפיום ג'יניוס בישראל | צילום: לירון שניידר, יחסי ציבור

ההופעה החלה עם שירים מאלבומו האחרון של פרפיום ג'יניוס "Too Bright": שירים עם ביט אלקטרו מתכתי וקשה, בהם כמו רבים אחרים הוא מחפש להתחבר לעולם האלקטרוני. השירים שלו קצרים מאוד, בדרך כלל פחות משלוש דקות, והם מסתיימים תמיד בבת אחת, כמעט בהפתעה. ההרכב שליווה אותו כולל קלידן, בסיסט ומתופף, ומייצר צליל נוקשה, קר, שמשנה את הטון של אלבומיו ומדגיש את האלמנטים האפלים. הוא פתח את ההופעה עם "My Body", שיר שכולל צרחות ונהמות, אחד הקיצוניים באלבום האחרון, וגם המשיך עם שירים מתוך האלבום הזה. מוצלח במיוחד היה השיר "Fool", שיש בו איזו התכתבות עם מסורת הרוק האמריקאית והאייטיז. בהמשך הדראס חזר לשירי שני אלבומיו הקודמים, שחלקם נוגנו כמו במקור על קלידים ביתיים פשוטים.

פרפיום ג'יניוס בישראל (צילום: לירון שניידר,  יחסי ציבור )
פרפיום ג'יניוס בישראל | צילום: לירון שניידר, יחסי ציבור

פרפיום ג'יניוס מביא איתו מידה לא מבוטלת של כישרון, אבל אם משווים אותו לדמויות כמו אנטוני והג'ונסונס או ג'ון גרנט, כתיבת השירים שלו אינה מגיעה לליגה שלהם ברוב המקרים. הוא מערבב את שני האחרונים עם גלאם רוק מהסבנטיז וניחוחות ביורק, מרק אלמונד, רופוס ויינרייט ואליוט סמית', אך בגרסת ההופעה הוא עובר הקשחה רוקית, שהשטיחה את המורכבות שיש בגרסאות האולפן. לקראת הסוף הוא שר את "Hood", שהוא בעיני הטוב בשיריו, אבל הבחירה להפוך אותו לקצרצר על הבמה אינה מאפשרת לשיר הזה להמריא ולהיות מאותם שירים שאינך יכול לחיות בלעדיהם. וזאת גם התחושה הכללית שלי מההופעה אתמול. יש משהו מאוד מיוחד בפרפיום ג'יניוס, הוא עתיר כישרון, אבל הוא עדיין לא פיצח את הקוד שיהפוך אותו לענק. אני לא בטוח שהאנשים שהיו בקהל והרעיפו עליו אהבה יסכימו איתי, אבל נדמה לי שהדראס מבטיח יותר משהוא מקיים, וצריך לקרות משהו כדי שהוא יתחיל לגרד את הליגה של דמויות כמו מוריסי. אם להסתכל על הצד החיובי, יש לו את הפוטנציאל להפוך לכזה, וגם בגרסה הנוכחית ההופעה שלו היתה משהו שנשאר איתך לשעות ארוכות.

 

פרפיום ג'יניוס בישראל (צילום: לירון שניידר, יחסי ציבור)
פרפיום ג'יניוס בישראל | צילום: לירון שניידר, יחסי ציבור