בשנת 2006 הוציא ג'סטין טימברלייק את אחד האלבומים הכי טובים של העשור הקודם, אלבום שהגדיר מחדש את הפופ של תקופתו. מאז הוא עשה בעיקר סרטים. הוא גם לא הוציא סינגלים פה ושם, הוא פשוט סגר את הדלת ההיא, לא ממש ברור למה. עכשיו הוא חוזר.
אלבום חדש אחרי שבע שנים, זה כמעט דבר בלתי אפשרי. הציפיות עצומות. הנטייה הטבעית היא לרצות לעשות משהו כל כך בומבסטי שזה נגמר לא מעט פעמים באסון. זוכרים את האלבום השני של טרנס טרנט דארבי? את השני של MGMT? את האחרון של כריסטינה אגילרה? תולדות הפופ מלאים באלבומים שכולם חיכו להם והיו כשלונות קולוסאליים. אבל טימברלייק הוא כל כך קול, שכלום לא יכול לו.
אחרת לא ברור איך "The 20/20 experience" הוא אלבום לא רק נפלא, אלא גם קולי, רגוע, לא מתאמץ, נטול זיעה. אלבום הכי מגניב, הכי יפה. ובעיקר אלבום. לא מתקפה, לא מלחמת עולם, סתם אלבום מעולה. אם להגדיר במשפט ולגנוב (לצערי) דימוי מושלם ממישהו אחר - טימברלייק החליט להיות פרנק סינטרה ופרנק אושן ביחד. זה גם אר אנ' בי הכי חדש ועכשווי, אבל זה גם קולי כמו שסינטרה ודין מרטין היו בתקופת ה"ראט פק". כמו שאפשר היה לראות בקליפ הראשון שיצא.
אין באלבום להיטים צ'יזיים. אין שום רמז לדיוויד גואטה. בזמן שכל הקולגות שהתחרו בטימברלייק ב-2006 הלכו לכיוון גואטה או לזרועותיו של וויל אי אם, טימברלייק שומר על קלאסה. טימבלאנד הפיק. ג'יי זי נתן בקטנה. אין כאן אף להיט רחבות שיתחרה ב"גאנגם סטייל" במלונות אילת. אבל יש מלא שירים שגורמים לך לזוז בכסא כאילו אתה עכשיו בסן טרופז עם כוס שמפניה הכי טובה, וקיית' מוס של לפני עשר שנים, משתזפת לך מול העיניים עם בראדלי קופר.
לקראת סוף האלבום יש שני שירים שנועדו כנראה לתגבר מכירות, אבל שוב באופן עדין. "let the groove get in" הוא הרצועה הכי דומה ללהיט רחבות, בטח אחרי שתעבור רמיקס גס, ו"mirrors" (שהוא ביצע בהצלחה בטקס הבריטס האחרון) הוא בלדת רוק כוחנית אבל לא כוחנית מידי. כדי להרגיע, שיר הסיום הוא משהו שאפשר לשמוע בריפיט בזמן סקס כל החיים.
אבל האמת שכל שבעת הקטעים הראשונים של האלבום, שהם בעצם האלבום עצמו, הם פשוט מקבץ השירים הכי סקסי שאפשר היה לצפות לו. כשהמהמם בהם הוא "strawberry bubblegum" עם הקול הזה שנשמע כמו סימפול של ברי ווייט. שיר שמיימי. ובכלל. לא יהיה אלבום פופ סקסי מזה השנה, וגם בעשור כולו לא יהיו עוד עשרה כאלה. אין אלא להודות שג'סטין טימברלייק הוא באמת גאון פופ אולטימטיבי. ורק להצטער שהוא כזה קמצן. כי האמת היא שתרומתו לפופ חשובה בהרבה מתרומתו לעולם הקולנוע. לא שבא לי להגיד לו את זה בפנים ולבאס אותו. אבל זו האמת.
Justin Timberlake, The 20/20 experience (***** חמישה כוכבים)
מעלה מעלה מעלה
האלבום החדש של דבנדרה בנהארט הוא מה שקוראים אלבום חדר מיטות. ארבעים דקות, 14 שירים, רובם מאוד קצרים. הכל קטן ואינטימי. בנהארט שר באופן חרישי, נדמה כאילו כל העסק הוא ערב פנימי עם חברים. זה לא אלבום ענק, גרנדיוזי, דרמטי, כזה ששווה לעצור בשבילו את התנועה.
אלא מה, זה אלבום כל כך יפה, שבא לך למות. "mala" הוא האלבום האירופאי של בנהארט, שמסתובב כבר כמה שנים ביבשת הקרובה אלינו. יש לו חברה סרבית, שהיא אמנית בשם אנה קראס, שגם שרה איתו בדואט "your fine petting duck", יש לו טקסט מוזר וקצב ממכר.
באלבום הזה בנהארט שר כרגיל באנגלית וספרדית, ומוסיף הפעם גם גרמנית, למשל ב- "fur hildergard von binge", הוא הארוך והמורכב בשירי האלבום, שמוקדש לאמנית מימי הביניים.
רוצים להבין את האלבום? הקשיבו לסינגל "never seen such good things". שיר הכי פשוט, כזה ששרים סביב מדורה, אבל עם הרמוניה נהדרת, טקסט ממזרי והרבה חן של דבנדרה.
כזכור דבנדרה בנהארט היה אחד השמות המסעירים של העשור הקודם. שהוביל את כל גל הפריק פולק. ומה שהכי חשוב, ברגע האמת, כשרצו שהוא יהפוך למגה סטאר, הוא עשה הכל כדי שזה לא יקרה, ושמר את עצמו בתחום היוצר האינטימי, לא בהכרח מוכר אצל הקהל הרחב. ומקסים.
האלבום החדש בא אחרי שתיקה ארוכה יחסית ואין בו שום בשורה אמיתית. יתכן שמבקרים חמורי סבר יתעמרו בדבנדרה ויטענו שזה לא מספיק. בעיני זה ממש מספיק, וכובש. אני יכול למעשה לשמוע את האלבום הזה ברצף, כל החודש הקרוב, בלי להפסיק אפילו פעם אחת.
Devendra Banhart, "Mala (**** ארבעה כוכבים)