אריק איינשטיין 09 (צילום: זיו קורן)
היום השיר שלי עצוב. אריק איינשטיין ז"ל | צילום: זיו קורן
אני ממש ממש עצוב. אני יושב מול המחשב, ברקע מתנגן התקליט האהוב עלי בתבל, "מזל גדי", ואני בוכה. כך שקשה לי לכתוב. לפני כמה דקות הודיע מנהל איכילוב גבי ברבש בטלוויזיה. הערתי את איתן, הוא מיד ניגש לאייפון שלו ומצא ביוטיוב את השיר האהוב עליו "סיפור מותם של עלמה ועלם", שיר ישן ישן כזה מהימים ההם, כשגם אריק איינשטיין היה בחור. העיבוד הרך של אלכס וייס מילא את החדר, ושנינו עמדנו ככה, באמצע הסלון, שני אנשים מבוגרים, התחבקנו ובכינו.

אריק איינשטיין היה שם תמיד. כבר בתור ילד הערצתי אותו, עוד כשהופיע בפסטיבל הזמר עם "פראג" והתבאס שלא זכה. בתור נער הבטתי בעיניים עורגות על חבורת "לול", שנראתה כמו הדבר הכי קסום בעולם. ולא שהייתי מיוחד בזה. אריק איינשטיין הוא באמת מהדמויות הענקיות שהשאירו חותם עצום על התרבות הישראלית. את זה יודע כל ילד.

>> אריק איינשטיין ז"ל - הזמר שהכי אהבנו, הכי ישראלי שהיה
>> אריק איינשטיין, גדול זמרי ישראל - הקריירה והשירים
>> ג'וזי כץ: "אריק היה האיש הכי אמיתי שהכרתי"
>> שלמה ארצי נחנק מדמעות: "הוא היה מלך, ענק"
>> ריטה שרה "ימי התום": "למדתי עברית מהשירים של אריק

נביא החילוניות התל אביבית

עם השנים, אני חושב שהמשכתי לאהוב אותו בעיקר בגלל כשרון השירה הנדיר שלו. זה בעיני פלא הבריאה הגדול בעולם. היכולת הזאת לשיר באופן נונשלנטי ועם כל כך הרבה רגש ואינטליגנציה. אני יכול להקשיב לתקליטים שלו כמו "שבלול", "פלסטלינה", "סע לאט" ו"בדשא אצל אביגדור" שוב ושוב. כשהוא שר "עיניים גדולות", הגרון שלי כבר שנים מתמלא ליחה.

אני אוהב אפילו יותר תקליטים שלא נשחקו כמו "יסמין", אלבום משנת 1972, שמעולם לא נחשב פאר היצירה שלו, ומכיל גרסאות תמימות ויפות באנגלית עם מבטא ישראלי (!) ל"Here There and Everywhere" של הביטלס ו"Reason To Belive" של טים הרדין. זה תקליט שמעטים מכירים ורבים ישמחו לגלות. כי הרי כאילו כולנו מכירים את השירים הגדולים והחשובים של איינשטיין, את "עטור מצחך זהב שחור", אבל כוחו הגדול היה בעיני דווקא כנביא החילוניות התל אביבית החדשה, שהוא, אורי זוהר ושלום חנוך שדרגו בתחילת שנות השבעים והפכו למשהו חדש לגמרי.

השאיר את הבמה לאחרים

עכשיו יהיו המון הספדים. מזוויות שונות. יש את אלה שידברו עליו כשחקן, כאוהד הפועל, כסמל לנוסטלגיה וגעגועים. אני מקווה שיזהרו בכבודו, וישמרו על הפשטות שבה דגל. אני גם מקווה שהגעגועים לא יקבלו את הטון הזה הלא סימפטי, שלפעמים נלווה אל הגעגועים לישראל של פעם. אולי בגלל מי שהוא היה, והאופן שבו נמנע להיות סלב, יאפשרו לנוסטלגיה להיות פשוטה, ותמימה. כמוהו.

לשמחתי בשנת 1979, כשאריק איינשטיין יצא לסיבוב ההופעות עם שלום חנוך, הייתי בדיוק בגיל הנכון לראות אותם. כמה חודשים לקראת השחרור מהצבא ראיתי אותם מופיעים בהיכל התרבות בתל אביב, ואז שוב במרכז הכרמל בחיפה. איינשטיין עלה אז לבמה עם חולצת משבצות וסוודר בסריגה ביתית. קל היה לראות שהוא מרגיש לא בנוח. שלום חנוך היה אז כבר בשל לגמרי, מלא אנרגיה, עם רצון לכבוש את העולם, והיה נדמה שאיינשטיין פשוט מפנה לו את הבמה כי הוא מבין שהוא לא מתאים.

אחרי כמה שנים הוא הודיע שלא יופיע יותר לעולם. ולצערנו עמד במילתו. חבל. הוא באמת אייקון ישראלי. באמת ראוי לפרס ישראל, ורחוב על שמו, ובית ספר, וכביש ומה לא. אבל לפחות אפשר להתנחם בזה שנשארו השירים. כמו למשל השיר הזה שאני כל כך אוהב "הימים הארוכים העצובים", שהוא שיר הסתיו-חורף היפה ביותר שאריק כתב את מילותיו והלחין שלום חנוך. ואפשר עכשיו לשיר את השיר הזה ולחשוב עליו. ולהתחיל להתגעגע.

"כן, הם שוב חוזרים אלינו הימים, הימים הארוכים העצובים, שוב אשכב לבד בוהה בעננים, בואו חזרה, ימים טובים".