תמיד מפתיע לגלות מחדש כמה עריכה משנה. האלבום החדש של שלמה ארצי נפתח ב"חוזרים הביתה" הדואט המדובר עם אריק איינשטיין. יש כמובן משהו מרגש בדואט של שני הגברים הללו. והשיר הרך והמפויס שכתב ארצי מתאים לקולות המתבגרים של שניהם. הבעיה היא שההפקה הופקדה בידי גיא בוקטי, האיש שמנהל את איינשטיין מוזיקלית בשנים האחרונות. בוקטי הוא בעל טעם מאוד שמרן. הגיטרה הספרדית שאיתה בחר להוביל את השיר, מייצרת תחושה מבוגרת מידי ונותנת לכל המפגש תחושה מנומנמת ועתיקה. זה לא ממש מפריע לשיר כשהוא משודר ברדיו, אבל בתור פתיחה לאלבום, זה ההפך הגמור ממרים. זה מוריד. וחבל.
אני מבין מדוע בחר ארצי לפתוח את האלבום עם השיר הזה. הוא רצה לתת לאיינשטיין את הכבוד המגיע לו. אבל ההחלטה הזאת שגוייה. כי מי שמתחיל להאזין לתקליט מקבל את הרושם שארצי מגיע אל ה"אושר אקספרס" קצת תשוש. שזה ממש לא המצב.
תתחילו להאזין מהשיר השלישי
גם השיר השני "כל יום", שהוא ארצי קלאסי, ואפילו מעט שבלוני, אינו עוזר לדיסק להתחיל. לכן אני מציע למאזין לעשות מעשה. בואו נתחיל לשמוע את הדיסק הזה רק מהשיר השלישי "לתת ולקחת" הדואט עם דודו טסה. ככה נקבל "אושר אקספרס" הרבה יותר עדכני. כזה שמתחיל עם גיטרה חשמלית, שנושאת את הפראזה המאוד ארצית "ניסיתי ניסיתי מאוד, להלחם ברוחות, לא ספרתי לך כמה", באופן שגורם לה להשמע משוחררת ונעימה. קולו של טסה מצוין לשיר הזה, וההפקה המוזיקאלית שהוא רקח, מקפיצה את כל השיר לגבהים הנכונים. מי שיתחיל להאזין לדיסק מכאן, יחווה משהו הרבה יותר כיפי, הרבה יותר ארצי כמו בהופעות, כשהוא אנרגטי ומפוקס. "נדבר מהלב" שבא מיד אחר כך גם הוא שיר אהבה ארצי קולע והדואט עם אברהם טל "אלוהיי" סוגר שלישיה חזקה.
אין לו יורש אמיתי
הבחירה בטסה וטל, כחברים לדואטים היא מעניינת. שניהם גברים צעירים ממנו בהרבה, לא שתלטנים אבל בעלי אופי. הם חברים טובים לדואט כי הם מאפשרים לארצי להישמע רלוונטי ושייך. אחד הדיונים המענינים בעניינו של ארצי היא שאין לו חקיינים או יורשים. אביב גפן הודיע כבר מיומו הראשון, שהוא שלום חנוך הבא. משום מה, למרות חשיבותו, איש לא הודיע עדיין שהוא שלמה ארצי הבא. ונדמה כאילו ארצי עצמו בודק בדיסק מועמדים פוטנציאליים, ומנסה להבין מדוע הם לא באמת מסוגלים להחליף אותו. מה שכן, הם יכולים בהחלט לתת לו קונטרה טובה.
שירים ארציים מוצלחים במיוחד
ככל שנמשך הדיסק מתברר שארצי כתב הפעם שירים ארציים מוצלחים במיוחד. "לא מוותר על החלום שלי" הוא שיר גברים אולטימטיבי. "אומץ" הוא אחד השירים היפים שכתב ארצי בעשור האחרון. גם "מת להגיד לך", "קיץ בארץ לו" ושיר הנושא עושים את העבודה. מה שמביא אותנו לשלל הביקורות שהוטחו בארצי מאז יצא הדיסק. נכון, ארצי הוא לא ספרינגסטין. הוא לא האיש שישיר את שירי ארץ אהבתי המודרניים, לא האיש שישורר את תחלואיה של ישראל, לא האיש שיצביע על הקריסה שלנו. הוא אף פעם לא היה. השירים שלו כמעט מעולם לא היו פוליטיים. גם "ארץ חדשה" הנהדר, הוא הרבה יותר "יש לי אישה, זאת האימא שלך" ופחות "יש לנו ארץ, למה עוד אחת?", ארצי כמעט ולא נכנס לשאלות הפוליטיות הגדולות שלנו. הוא רומנטיקן, תמיד היה, והדיסק החדש מלא בשירי אהבה וזוגיות שמוקדשים כנראה לזוגתו הנוכחית. קל להבחין שארצי מפויס מאוד בקשר הזה, הרבה יותר רגוע מאשר בימים שמישהי אמרה לו "תרקוד".
סיכוי קטן לרצות את המעריצים
הבעיה של שלמה ארצי, היא בעייתם של אמנים שפועלים המון שנים באשר הם. לקהל יש בתודעה המון שירים שלהם, כמות כל כך עצומה שכמעט לא ברור אם יש מקום לקבל עוד. הסיכוי שדיסק חדש של ארצי, בשלב הזה של חייו, ירצה את המעריצים שרוצים לצרוח מלוא גרון ,"תורידו, את הנמוך עם הטוקסידו" הוא לא גבוה. האם יש להם כח לשים לב שב"לא מוותר על החלום שלי" ארצי מושך את הקול, במשהו שהוא תחילתו של מעוואל, כאילו היה ממש זמר מזרחי? לא בטוח.
אבל האמת היא שהדיסק החדש של ארצי הוא הרבה יותר מוצלח ממה שנדמה. יותר מוצלח ממה שנשמע בשמיעה ראשונה. זה כמעט מפתיע לגלות כמה תאוות חיים ואנרגיה עוד יש בשלמה ארצי, אנרגיה שהופכת אותו לזמר הישראלי האהוב והמשפיע ביותר בזמן הזה. תקשיבו ל"אושר אקספרס" מספיק פעמים ותראו שהוא יהיה חבר ממש טוב שלכם.
*שלמה ארצי, "אושר אקספרס" (אן.אם.סי.) **** ארבעה כוכבים.