ההופעה הדרמטית של פאר טסי בהיכל התרבות היתה זיכרון ישן מעולם נכחד. מתי בפעם האחרונה היו לנו בישראל זמר/זמרת/להקה שתוך חודשים ספורים, בעזרת להיט אחד, הצליחו למלא אולם ענק ברוכשי כרטיסים? דווקא בהקשר של היכל התרבות, אני נזכר בהופעות רוק מיתולוגיות. הופעת הבכורה של שלום חנוך עם "חתונה לבנה" מול קהל שהכיר רק שיר אחד מהתקליט, כי הקונספט היה שהתקליט יוצא למכירה ביום ההופעה. או ההופעה הראשונה של משינה, אחרי יצאת האלבום הראשון, כשעל הבמה תותח ענק, וחבורת מוזיקאים צעירים שהבמה הזאת גדולה עליהם (עדיין) בכמה מידות. ומה נשאר מזה? אולי עוד קונצרט משגע של פול אנקה עם הלהיטים האהובים מהפיפטיז.

האמת הלא נעימה היא שמאז עברי לידר ואביב גפן, לא קמו בישראל רוק סטארים חדשים, כאלה שמספקים להיטים על בסיס קבוע, מופיעים בפני אולמות מלאים, ומחזיקים נוכחות לאורך הרבה שנים. יש לא מעט זמרים צעירים שמצליחים, אבל כוכבים אמיתיים, עם נפח, כמעט ואין. וזה לא רק אצלנו. גם בעולם, כמות הרוקרים הצעירים נמצאת בצלילה איומה. יש מלא להיטי דאנס, אבל נדמה לי שחוץ מאד שירן, לא היו בחמש השנים האחרונות שום יוצרים או להקות עם איזהשהו ממד רוקי אמיתי שהגיעו משום מקום היישר לצמרת. ולא, וואן רפבליק הם לא בספירה הזאת.

במקביל יש עליה עצומה בכוחם של תושבי שיכון ותיקים. ליאונרד כהן הוא הקיצוני והבולט מכולם, אבל גם אחרים בני דורו, שכוחם במותניהם או לפחות חצי כוחם במותניהם, מבצעים מהלך כמעט חתרני מול שלטון הצעירים ברוב תחומי הצריכה. על הרקע הזה, הרבה פחות מפתיעה ההיסטריה סביב ההופעה המשותפת של ברי סחרוף ורמי פורטיס שתתקיים במאי ברעננה.

זריחתה של השקיעה 

כזכור אלפי הכרטיסים למופע נמכרו תוך יום, ומיד הוכרז על תאריך נוסף, וסביר להניח שיהיו עוד תאריכים. בעיני ההיסטריה הזאת מאוד משמחת. המפץ הגדול שהביאו איתם פורטיס וסחרוף עם "סיפורים מהקופסא", היה אחד מרגעי השיא של הרוק הישראלי. ויותר מזה, אפשר ליחס למפץ הזה את כל הגל הגדול של להקות רוקסן שהסעיר האת המוזיקה הישראלית בתחילת שנות התשעים. פורטיס וסחרוף, שחזרו משנות גלות עם מינימל קומפקט בבלגיה, הביאו טאץ' אירופאי מתוחכם לרוק המקומי, תוך שהם משלבים צלילים מזרחיים, ויוצרים צליל שהפך לאחד המאפיינים הבולטים של המוזיקה הישראלית. אפילו אצל עידן רייכל, מהכוכבים הבולטים של הזמן הזה, האיש שלקח את העניין האתני צעד גדול קדימה, אפשר לזהות את ההשפעות ההן.

קצת משעמם היום לחזור ולספר שבתחילת הדרך פורטיס היה הכוכב וסחרוף הגיטריסט שהתחיל לשיר. בדיעבד אפשר להודיע ששני האדונים האלה, כל אחד בדרכו, הם פשוט יוצרים נהדרים, שגם שמרו על קו מאוד ברור. מעולם לא ביקשו להיות יותר מאשר מוזיקאים מצליחים, רחוקים מעולם הסלבריטאיות החדש. פורטיס שנכנע בסוף והצטרף כשופט ל"אקס פקטור", הצליח גם את החוויה ההיא לעבור מבלי שהפך לסלב מעיק.

פורטיס וסחרוף, האחד יחגוג תיכף 60, השני בן 57, הם פאר הרוק הישראלי, ואין דבר משמח יותר מלראות שיש קהל גדול שלא סתם חושב ככה, אלא נעמד בתור בהיסטריה כדי לקנות כרטיסים. אז חבל שאין לנו פורטיס סחרוף בני 22 שמרעידים את הממסד. אבל אם כבר במישהו זוכה לכבוד, נחמד שזה הם.

קצת מתבקש להשוות את האיחוד הזה לאיחוד של כוורת, למרות שזה לא באמת דומה. גם לא בממדים. כוורת היא מן מותג אשכנזי, לכל המשפחה, שכולו מיינסטרים שמח בכיכובו של האיש הכי נחמד ולכן הכי אהוב בישראל, גידי גוב. פורטיס וסחרוף הם מותג יותר אלטרנטיבי, גם אם יהיו שם מי שמגיע להופעה עם ילדיו בני ה-12. אחרי 30 שנות קריירה פורטיס וסחרוף כבר אינם מאתגרים את המאזין הממוצע. מה שנכון גם לגבי דיוויד בואי.

ועדין יש בזה תענוג גדול. לראות את פורטיס וסחרוף שוב יחד, מבצעים את להיטיהם המוכרים. מאז שנפרדו הפך סחרוף לספק להיטים יותר נוכח, אבל התזזית של פורטיס היא מתכון מצוין להקפיץ אותם. אין ספק שזה יהיה אירוע כיפי במיוחד, מה גם שהשניים אולי לא בני 20, אבל לגמרי בשיא הכושר כמבצעים.

לסיום, ובתקווה שזה לא יחשב כניג'וס, הייתי רוצה להציע הצעה. ברי סחרוף ורמי פורטיס הם לא סתם מיינסטרים בנאלי. והם אנשים שמבינים משהו בתודעה חברתית וביכולת לשנות. אני חושב שזה היה יכול להיות די מדהים אם הם יבחרו לארח לכמה שירים במסגרת המופע, מישהו צעיר מהנגזרת הים תיכונית, נניח נסרין או שיר לוי או מאור אדרי. מישהו שהיה לוקח כמה מהשירים שלהם, שבהם יש מוטיבים מזרחיים, ומחבר אותם למוזיקה ולצליל העכשווי של ישראל. דווקא פורטיס וסחרוף, שבתחילת הדרך היו אלטרנטיבה "משוגעת", יכולים לעשות כאן מעשה מאוד מדליק וחשוב. אבל היי, זה רק רעיון שאני מניח כאן.