קרן פלס
חסר להיט. קרן פלס | צילום: גיא כושי ויריב פיין

"איך שהשמש תזרח" הוא האלבום הרביעי של קרן פלס, והוא גם האלבום הכי קטן שלה. הוא אינטימי, קרוב אליה, ולכן מרגיש אמיתי מאוד. במקרה שלה זה לא דבר מובן מאליו. פלס הפכה תוך פחות מעשור לאחת הנשים הנוכחות ביותר בישראל. בואו נגיד שפרס לא היה יכול לחגוג 90 בלעדיה. יש לה טור בעיתון, יש לה נועם טור, אין צורך לחזור על הרשימה. היא בכל מקום, ותמיד קצת יותר מידי, ולכן יש להעריך את היכולת שלה לנקות את כל הרעש ולהקליט תשעה שירים חדשים ויפים, שאין בהם שום דבר מעבר לרצון שלה להגיד משהו בתור אמנית.

פלס גם התקדמה מאוד מוזיקלית. בשני אלבומיה הראשונים היה עודף גדול. שירים מורכבים מידי שלא לצורך, הפקה מוזיקלית תוקפנית, תחושה של מלחמה על ריק. כבר באלבום הקודם, בעזרתה האדיבה של יהודית רביץ, פלס הרגיעה את כתיבת השירים, עדכנה את ההפקה המוזיקלית, ולמדה, אם להיות פיוטי, להקשיב לשקט. באלבום הנוכחי בעזרתו של פילוני (דני קרק, שבק ס'), ההפקה המוזיקלית עולה עוד כיתה.

אין תמונה
הפקה מוזיקלית מתקדמת. "איך שהשמש תזרח"

ביחד עם פילוני מצאה פלס צליל שמתאים לשיריה, לא משנה אותם בשום צורה, אבל מאפשר להם להישמע חדשים. פילוני הצליח להשאיר את הפסנתר במרכז התמונה, אבל להרגיע את כל המסביב, ולנסות בכל שיר להביא מעט יותר. זה אלבום של קרן פלס, אבל של פלס הרבה יותר משוכללת. כזכור במוזיקה הישראלית הפקה מקורית הוא מצרך די נדיר. המיינסטרים המקומי, הן בשוק הגלגלצי והן בשוק המזרחי, הוא ברובו בינוני ושמרני עד כאב. ההצטרפות של פלס אל ליגת האמנים שמנסים קצת יותר, היא נעימה מאוד.

הבעיה היחידה היא שבתוך התהליך הזה, שאם רוצים לתאר אותו באופן מחמיא אפשר לקרוא לו זיכוך, פלס נהייתה טיפה קטנה מידי. תשעת השירים באלבום מקסימים, מתוקים, מרגשים בקטנה, אבל אין באלבום הזה שיר ענק. אין "כל הציפורים", אין "לשם", אין "איתי", אפילו לא "נובמבר". יש המון שירים סימפטיים ואפילו להיטים קטנים כמו "לייק וואנקה", "על הנייר" ושיר הנושא "איך שהשמש תזרח", שהוא היפה בשירי האלבום. אבל חסר שיר שהוא עוגן. שיר שעומד עליו אלבום שלם.

הכוונה בעוגן, אינה רק לשיר שהוא להיט ענק, כזה ששורף את הרדיו, אלא גם לשיר שהוא מספיק משמעותי כדי שכל האלבום ייבנה סביבו. שיר חושפני או אמיץ או עמוק, או לכל הפחות שיר שמחדש משהו, שאתה מקשיב לו ואומר "אה, כזה היא עוד לא עשתה". "שיר אהבה פיראטי" הוא ירייה בכיוון. פלס חושפת קשים בחיי הנישואין, ההפקה המוזיקלית מתכתבת קצת עם טריפהופ מעודכן, שיר מוצלח, אבל לא שיר שעוצר את התנועה. ייתכן שחלק מההתבגרות של פלס, גרם לה בכוונה להתרחק משירים קליטים מידי, עם פזמון כזה שהופך אוטומטית ללהיט. אבל הבשלות האמיתית היא לייצר להיטי ענק בעלי משמעות, תשאלו את שלמה ארצי ושלום חנוך.

למעשה, הצלחתו הוודאית של האלבום הזה בנויה על כך שפלס היא דמות מאוד אהובה ונוכחת, ולא על שיר ספציפי באלבום עצמו. אז מה הסיכום? מצד אחד זה אלבום מוצלח, שכוחו דווקא במה שאין בו. ביכולת של פלס להתנתק לזמן מסוים מ"קרן פלס" המותג וליצור משהו אינטימי וכובש. מצד שני זה לא אלבום השנה, פלס לא הביאה כאן להיט ענק מהסוג שאפיין אותה בתחילת הדרך, ולהיט כזה מתחיל להיות חסר ברזומה שלה. אפשר אם כן, להפנות אל פלס את הזמנת העבודה ולקוות שהיא תמצא זמן בלוח העמוס שלה לכתוב גם להיט חדש. פלס היא בחורה מאוד חרוצה. אם היא תחליט שהגיע הזמן, היא תביא גם אחד כזה.

"איך שהשמש תזרח", קרן פלס (הד ארצי) *** שלושה כוכבים