בשבוע האחרון עסוקה תעשיית המוזיקה (וכל גרורותיה) כמעט רק בנושא אחד: האסון באסטרוורלד, פסטיבל המוזיקה של טראוויס סקוט שנערך בסוף השבוע האחרון ביוסטון, במהלכו נמחצו למוות שמונה מעריצים (הכל נכון לכתיבת שורות אלו), ובהמשך אושפזו עוד עשרות נוספים כשכמה מהם עדיין מוגדרים כמי שנמצאים בסכנת חיים.

כמעט כל מי שנחשף לסרטונים המזעזעים של צעירים שמתחננים לעצור את המופע, או יותר גרוע - מקבלים טיפול חירום בזמן שהראפר המשיך להופיע כרגיל, גיבש בקלות את הדעה שטראוויס סקוט הוא פושע, אדם נורא שלא אכפת לו מהמעריצים שלו וחושב רק על עצמו ועל ההכנסות שלו. עכשיו יש מצב שזה נכון מאוד, אבל אם בוחנים את היסטוריית ההופעות של סקוט והקשר שלו עם המעריצים - אפשר להבין שמה שקרה בשבת האחרונה היה מאוד לא אופייני. 

אם בעבר כוכבי רוק היו האמנים הבועטים והילדים הרעים של עולם המוזיקה, היום אין כבר ויכוח על כך שהדור הצעיר של ההיפ הופ, וספציפית הטראפ, תפס את מקומם: במקום נירוונה - טראוויס סקוט. במקום לינקין פארק - ליל עוזי ורט. בשנים האחרונות חזרה תרבות הרייג' לפופולריות השיא שלה בארה"ב, והכל בזכות אותם אמנים שמרבית הקהל שלהם מורכב מבני נוער.

כאמור, לא מדובר ב"תנועה" חדשה בתרבות המוזיקה וההופעות. הרי בעבר הרייג'רים ומעגלי הפוגו (בהם אנשים דוחפים אחד את השני בזמן ההופעות) היו מזוהים עם קהילות הרוק והמטאל - אבל ב-20 השנה האחרונות, מאז שההיפ הופ השתלט על תרבות המיינסטרים, בני הנוער הפסיקו להשתולל לצלילי גיטרות חשמליות והחלו לעשות את זה כשברקע להיטים כמו "SICKO MODE" של סקוט או "XO Tour Llif3" של ורט.

קל להתבלבל ולחשוב שהמוזיקה היא זו שמכניסה את הזעם (Aka רייג') לבני הנוער ומשפיעה עליהם לרעה, אבל עצם העובדה שרובם שומעים היום היפ הופ ועדיין מצליחים להתפרע בהופעות, מזכירה שהם כועסים סתם מעצם היותם בני נוער. הם מרגישים שאף אחד לא מבין אותם, הם מוצפים בהורמונים ורגשות שבהם הם נתקלים לראשונה בחייהם - והמוזיקה היא רק אמצעי התיווך.

כחלק מגל הביקורת הציבורית שסקוט חטף השבוע, הרשתות הוצפו בסרטונים מהופעות של לינקין פארק, פו פייטרס, פלייבוי קארטי ואפילו אדל, כל מי שעצרו את ההופעות שלהם בשביל לעזור למישהו בקהל שנפצע. כמעט כל הפוסטים האלה נחתמו בקפשנים: "אם טראוויס לא היה אגואיסט. תלמד, ככה צריך להתנהג". על זה הוסיפו סרטון שלו בוא הוא נראה קורא לקהל שלו לתקוף מעריץ שניסה לגנוב את הנעליים שלו: "מה אתה רוצה להיות, גנב? תז***ו אותו", וגם את הסיפור ההוא בו טראוויס עודד מעריץ לקפוץ על הקהל מהמקום שלו ביציע.

סדרת החינוך הזאת רק מוכיחה את הבעיה - ההתעלמות המוחלטת מההקשר ומההיסטוריה של סקוט; קודם כל, הוא לא אשם בזעם שנצבר אצל המעריצים שלו. כאמור, יהיה קל מאוד לחשוב שמדובר באידיוט שחושב רק על עצמו, אבל המציאות, מה לעשות, קצת יותר מורכבת: לצד כל הסרטונים והמקרים שמתוארים למעלה, הרשתות הוצפו גם בתיעודים של הראפר כשהוא כן עוצר את ההופעות שלו בשביל להפנות את תשומת ליבם של המאבטחים למעריצים שנפגעו או התעלפו. וכן, גם מההופעה מאסטרוורלד בשבת האחרונה יש תיעוד כזה.

והנה דוגמה ממש אפקטיבית: אחד מסרטוני הסנגוריה שעלו לטיקטוק בימים האחרונים כולל תיעוד חמוד במיוחד שלא ממש מסתדר עם תדמית הראפר הקשוח שלא שם על מעריציו (תדמית שגם סקוט עובד קשה בשביל לתחזק): "תסתכלו על האדם שלצדכם, תנו לו חיבוק ותוודאו שאתם תמיד שם בשבילו. זה הדבר היחיד שבאנו לעשות פה. זה הדבר שבשבילו אנחנו חיים - כדי לתת בחזרה לקהילה", נשמע הראפר נואם לגהל שמולו, ובשנייה שהוא סיים את הנאום הקצר, המעריץ שתיעד את הרגע נפל על הרצפה ותוך רגע מישהו כבר ניגש לסייע לו לקום.

בכלל, טראוויס מקפיד לחזור על כך שהמעריצים שלו הם הדבר שהכי חשוב לו בעולם, ואם נשפוט לפי התרומה שלו לקהילה זה אפילו נשמע די אמין - שימו לב מה הוא עשה רק השבוע ביוסטון, בימים שקדמו לפסטיבל: הוא הגיע לסיור בבית ספר יסודי מקומי ועודד את הילדים להאמין בעצמם, הוא חנך את "קקטוס ג'ק גארדן" באותו בית הספר, וגם מגרש כדורסל שכונתי - שניהם אגב הוקמו בהשקעתו. הוא פתח גם את מרכז "קקטוס" לעיצוב וחדשנות, מקום שאמור לעודד בני נוער ליצירה והתפתחות מקצועית.

ואם זה לא מספיק, אז ממש לא מזמן קיים מגזין ההיפ הופ קומפלקס סקר רחב בקרב בני 18 עד 34 בארצות הברית ובו הם נשאלו מי הם מאמינים שהוא האדם המשפיע ביותר על תרבות הנוער היום בארה"ב - וסקוט היה המוביל. עכשיו נזכיר ששמונה אנשים איבדו את חייהם במהלך ההופעה שלו, ונשאל: האם הכוכב המשפיע ביותר בארה"ב יכול היה לפעול אחרת? מצופה ממנו שכן. אבל האם צריך להתייחס אליו כאל "רוצח חסר רחמים"? אפשר - אבל זה יהיה סתם חסר הגיון. 

אפשר גם לקרוא לביטולו של המוזיקאי, לתקוף אותו ברשתות ואפילו לשרוק בוז כשמנגנים את המוזיקה שלו במסיבות - אבל האם זה יעזור להתמודד עם הזעם שמבטאים בני הנוער בארה"ב (ובכלל)? כנראה שלא. זה רק יוכיח שלא למדנו כלום מההיסטוריה, ובעיקר שאנחנו לא מסוגלים לנהל דיון מורכב. אין ספק שטראוויס סקוט עומד להסיק את המסקנות שלו מהאסון הזה (וזה עוד לפני ההליכים המשפטיים), השאלה היא האם גם אנחנו נעשה זאת?