טינה איברגימוב - "קח אותי"

"קח אותי" הוא שיר שזמרת שרה על עצמה וקודם כל לעצמה. איברגימוב עשתה את זה יפה, והתכוונה רק לעצמה כשהיא שרה "מי אמר לך שאת מוזרה" ו"מי לחץ אותך לקיר".  לא היה ספק בכנות שלה. לטינה גם בהחלט יש את היכולת הקולית לבצע את השיר הזה ולעמוד באתגר שמציב המקור של אורית שחף. כשהיא פתחה את הקול שלה עברה בי צמרמורת מעוצמת הזעקה. הבעיה של טינה היא היכולת שלה לתרגם את מה שהיא מרגישה לתוך השירה. מרוב ניסיונות למתן את השאגות הטבעיות שלה, לפחות בהתחלה, היא שרה עצור מדי, עם פחות מדי רגש, הקול שלה נשמע שטוח, עצי, טוקי. בהמשך הנאמבר זה השתפר,  והיא אפילו נתנה משפט אחד בקול מתחנן, חלש, ומיד חזרה שוב לצעקה הנואשת, אבל חסר לטינה עוד קצת כדי שהיא תרגיש מספיק בטוחה בעצמה, תפסיק להתמקד בלשיר נכון, תשחרר, ותוכל באמת לרגש גם את הקהל. אם זה יקרה לה בגמר היא יכולה לקחת אותו.
ציון: 9

 

רינת כהן - "When I Need You"

מכל הזמרים והזמרות שהגיעו לשלב הזה בתוכנית, רינת כהן היא זו שבאמת "הכוכב הבא" נועדה כדי לגלות את הכישרון שלה. דץ, קורקוס, האחים גת, אפילו איברגימוב – כולם היו יכולים איכשהו להתקדם גם בלעדיה. אבל איך היינו מגלים זמרת כזו, עם קול כזה, עם יכולות כאלה. רינת כהן היא כישרון ענק, שיכולה להשתלב אפילו באופרה הישראלית, אם לא בתעשיית הפופ. הביצוע שלה לסלין דיון היה יותר יפה מהמקור, כיוון שלכהן יש כיוון בלוזי-גרובי שלדיון אין, לא היה ולא יהיה לעולם. צודק מוקי, שיש לרינת מה לשפר בטכניקה, אבל הביצוע הזה היה מקסים מקסים.
ציון: 9.5

 

עומר דץ – "ככלות הקול והתמונה"

במונחים מוזיקליים ופרפורמטיביים נטו - עומר דץ הוא הטאלנט הכי שלם שהיה בעונה הזו. יש לו הכל - שירה, עמידה על במה, חושים מוזיקליים, אינטליגנציה אמנותית. הוא מבין מה הוא שר מהתחלה ועד הסוף, הוא ער לניואנסים, גרף ההשתפרות שלו ברור, הוא מחזיק נאמברים ויודע (סוף סוף) במה הוא טוב ובמה לא. עוד מדרגה של ביטחון ואומץ, והוא היה דופק נאמברים בסגנון אוהד שרגאי. אבל יחסית לנקודת הפתיחה ההתקדמות של דץ יפה בהחלט. והשבוע הוא גם בחר שירים שהתאימו לו. "ואת" היה שיחוק ו"ככלות הקול והתמונה" ישב עליו כמו התלתלים על רוני דלומי. דץ נתן כאן ביצוע ראוי לחצי גמר. הוא לא היה מעולה, אבל כן טוב מאוד, ובעיקר מלא בתשוקה לקול ולתמונה.
ציון: 9

 

אביתר קורקוס – "מנגן ושר"

להשוות את בועז מעודה לאביתר קורקוס זה כמו להשוות תפוז לתפוח - שניהם פירות עסיסיים, אבל הטעם שונה. לקורקוס לא היה סיכוי להתחרות בביצוע ההוא של מעודה ולכן עשה בשכל ולקח את השיר הרבה יותר מזרחה, עם סלסולים שהזכירו פיוטי בית כנסת. קורקוס שלט בשיר, אבל היתה לו בעיה קשה של זיופים. תמיד הוא יוכל לבוא ולהגיד לא זייפתי - סלסלתי. לסלסל אפשר, אבל לא כשזה כבר צורם באוזן וחורק מרוב בריחה מהסולם. מעבר לכך, הוא לא הצליח להחליט אם השיר הזה הוא תרועת ניצחון חגיגית מלאת הוד והדר, או תפילה קטנה של האדם הפשוט, ופסח על שני הסעיפים. קורקוס, אם ירצה או לא, מייצג ב"כוכב הבא" ז'אנר מוזיקלי שלם, מגוון, עשיר ורב ניואנסים. הוא לא יכול להרשות לעצמו לשיר ככה בחצי הגמר.
ציון: 8

 

רינת כהן - "חלומות מתגשמים"

"חלומות מתגשמים" הוא ממש לא פסגת היצירה של צביקה פיק ומירית שם אור כ"צמד הזהב" של הפופ המקומי, אבל רינת כהן הצליחה לעשות ממנו משהו שאפילו פיק ושם אור לא היו מדמיינים. הבחירה של עמוס בן דוד ברגאיי-בוסה נובה של הפזמון העניקה לכהן את קמצוץ הגרוב שהיא צריכה כדי לעשות נפלאות עם המיתרים המדהימים האלה שיושבים לה בין הפה לריאות. קולות הרקע של זמרי הליווי הזכירו את "סקסטה" ושאר תופעות הקדם אירוויזיון למיניהן, אבל כהן היתה מעל לכל זה, משייטת לה בספירה פרטית. הבחורה הזו, בעלייתה לגמר, מוכיחה את מה שאומר השיר ששרה.
ציון: 8.5

 

עומר דץ – "אם את עדיין אוהבת אותי"

זה היה ביצוע של גמר. דץ פתח שקט, כמעט בא-קפלה, יצר מיד דרמה ורגש. בניגוד לעבר שלו בתוכנית הוא לא כפה את עצמו על השיר אלא הניח לו לבוא אליו. הוא שלח לאוויר משפט אחרי משפט, ובנה מהם בניין לתפארת. הפזמון השני שלו היה מושלם, מדויק, פתוח, גדול, הדור, ואחריו הגיע סי פארט נפלא שהזניק אותו לרגע השיא של הנאמבר. גם בברייק הוא שמר על כל הנתונים מושלמים, לא לחץ מדי, לא פספס במילימטר. הסיום שלו היה סוג של אורגזמה. זה היה עומר דץ כמו שחלמנו כל העונה שהוא ישיר. זה היה זמר צעיר ומבטיח, רק בן 20, שיגיע בקריירה שלו יותר רחוק מכל אלה שכן העפילו הלאה.
ציון: 10.

 

אביתר קורקוס – "נשבע"

לא, אתם לא רציניים. איך הוא עלה לגמר? אביתר קורקוס, בחור מוכשר בסך הכל. בביצוע אולי הכי גרוע שלו מתחילת העונה. מלא בזיופים (עוד לפני שהמסך עלה), לא ממוקד, לא בכיוון, לא מרגש, כלום ושום דבר. פיתה יבשה. "נשבע" של המלחין יאיר קלינגר והפזמונאי שמואל קלוסקי, בפיו של חיים משה, הוא שיר שאמור לרגש כל מי שמאזין לו, ובמיוחד כלות וחתנים ביום חופתם. קורקוס שר כאילו הוא בהלווייה, לא בחתונה. האזנתי לביצוע עוד שלוש פעמים - בערב קריוקי היו מורידים אותו מהבמה ושולחים אותו לאכול צ'יפס בפינה. איך צועקים בהשבעה בטירונות: "אני נשבר!".
ציון: 6