על העטיפה היו ארבעה קופים. מעליהם מילה אחת: משינה. ב-1985 לא ידעתי הרבה יותר מזה. לא ידעתי את שמות חברי הלהקה, לא ידעתי אם הזמר, יובל אחד, גר ברחוב שינקין בתל אביב או ליד בורקס הכיכר בחדרה. לא ידעתי מי אבא שלו ואם בני הדודים שלו עוסקים גם הם במוזיקה. לא שמעתי מעולם את "מדנס". חי נפשי, בקושי ידעתי לזהות שירים של שלום חנוך, שלא לדבר על בוב דילן.
>> לכל כתבות הפרוייקט "אתה רוקר חיי"
כל מה שידעתי לעשות בגילי הצעיר היה להוציא את התקליט החדש שקנתה לי סבתי, להניח את המחט במקום הנכון, ולהקשיב. אף פעם לא רק לשיר אחד. תמיד לכל התקליט כולו. ואז שוב, יום לאחר מכן. זו הייתה דרך ארוכה, שמתחילה ב"אופטיקאי מדופלם", עוצרת למנוחה ב"אנה", מעפילה אל "רכבת לילה לקהיר" ומסתיימת באפילה של "התותח מצלצל פעמיים". עד היום, במרחק של 1,000 אלבומים משם, אני מסוגל לשיר את "כרים עבדול זמר". חוויה מוזרה היום כמו אז, אני מודה, אבל לא בהכרח חוויה שלילית.
זו הייתה היכרות טהורה. דורות מבוגרים יותר אולי השתייכו להיסטריה הראשונית שליוותה את הלהקה באלבום הראשון, ואולי בחרו להתנגד לה. לא הייתי שותף לוויכוח. כל מה שהכרתי היה המוזיקה. וזה היה רוק. בדיוק כמו שרוק צריך להיות. לא בגלל האקורדים, לא בגלל הצליל ובוודאי לא בגלל העומק. אלא במובן הפשוט והמורכב ביותר: זו הייתה המוזיקה של הדור הצעיר. היא דיברה שפה אחרת מהשפה של דור ההורים.
למשינה יש רגעים גדולים רבים, יותר מלכל להקה אחרת ברוק הישראלי. יעיד על כך רצף הלהיטים הגדולים הבלתי נגמר שהיא מנפיקה בהופעה חיה. אבל הרגע המכונן שלה, בעיני, היה הרגע בו צועק יובל בנאי: "גילה גילה בוצ'ה בודי" ב"רכבת לילה לקהיר". לכאורה, יש למילים משמעות בפרסית. בפועל, אין להם משמעות בכלל, פרט לעובדה שמדובר בשפה פרטית של בני נוער. שפת הרוק. ריצ'רד הקטן הבין את זה ב-1955 כששר: "Awopbopaloobop Alopbamboom" ושינה את העולם. משינה פשוט המשיכו את הדרך, באופן שהיה נטוע לגמרי בישראל. או יותר נכון, בתל אביב. השיר כולו עטוף במלים הנהדרות של אהוד בנאי, ובכל זאת, הקריאה הזו היא מה שפורץ את הדרך מהראש אל הלב, ומשם אל הרגליים, שחייבות לזוז.
ואם בבית הרגליים היו חייבות לזוז, תארו לכם את התחושה למשמע אלפי קולות זועקים את צירוף המילים המוזר הזה בהופעות הענק בערד. בין ההמונים, הרבה אחרי ההיכרות הראשונית שלי איתה, הבנתי שמשינה נשארה להקת הרוק האמיתית היחידה בסביבה. אפשר לטעון, בצדק, שיש להקות איכותיות ממנה, מעמיקות ממנה ומקוריות ממנה. אבל הן הפציעו לכמה שנים, במקרה הטוב, ונעלמו. משינה המשיכה לפעול ברצף עשור שנים. היא לא התפרקה אחרי האלבום השני או השלישי, כפי שהיה נהוג עד אז, אלא המשיכה ליצור, והמשיכה להתפתח. היא חזרה לשנות ה-60, נחתה חזק בשנות ה-90 ועשתה סיבוב פרסה אל שנות ה-70. ההופעות הלכו וגדלו עד שהיא הפכה למה שלהקות רוק ענקיות אמורות להפוך: מפלצת אצטדיונים. טוב, מפלצת אצטדיונים ישראלית, ובכל זאת. כמעט 20 שנה מאז התפרקה לראשונה, ועדיין אין להקה אחרת שמשחזרת את ההישג.
בכל אותן עשר שנים, משינה הצליחה לעשות עבורי את מה שלהקות גדולות אמורות לעשות. היא שיקפה את התקופה שבה היא פעלה. מהשירים שנולדו מתוך מלחמת לבנון הראשונה, דרך ההתלבטויות על העתיד האישי בשנות השמונים, האינתיפיאדה הראשונה שרוחה מרחפת מעל "העמותה לחקר התמותה", האופוריה ושמחת החיים מלאת הדיסטורשן של תחילת השנות ה-90 ועד לתחושה העגמומית של האלבום האחרון (בתקופה הראשונה, בתקופה הראשונה), שבעצם נמשכת עד היום. בשיאה, הצלילים שלה הסבירו לי את המציאות באופן בהיר הרבה יותר מכל מהדורת חדשות.
ההופעה שמעולם לא התקיימה ביולי 1995 בערד, שבה איבדו את חייהם איטן פלד, חן יצחק ונעמה אלקריב הייתה סופו של עידן. הילדות של בני דורי עמדה להתפרק אל מול המציאות הישראלית. במקום שבו ילדים יכולים למות בהופעות, לא היה מקום לתמימות. ב-4 בנובמבר באותה שנה נמחקו השאריות של אותה תמימות, כנראה עד היום. כל מה שהמדינה הייתה יכולה להיות, כל מה שהרוק הישראלי יכול היה להיות, כאילו נבלם בכוח. גם אני נפרדתי ממשינה אל מוזיקה אחרת, אל שמות גדולים יותר. ובכל זאת, אף אחד מהם לא הצליח לגרום לי להניח את המחט של הפטיפון על התקליט, ולהקשיב בריכוז, בהנאה ובקבלה מלאה כזו לכל צליל שיוצא מהרמקול. אפילו לחריקות. אפילו ל"אניגודין".