1. כל יוצר סובל ממחסור יצירתי לפעמים. חוסר השראה הוא בעיה מוכרת, ויש לה פתרונות רבים - יש כאלה שעושים מדיטציה, יש כאלה שעושים סמים, יש מי שצריך לעשות טיול בחוף הים ויש מי שצריך לקרוא ספר טוב כדי לפתוח מחדש את הצ׳אקרות הסתומות של הדמיון. ויש מי שהמחסום היצירתי שלו הוא כל כך חזק, כל כך אפי במידותיו, שהדרך היחידה בה הוא יכול לפרוץ אותו היא בצפייה בסרט הוליוודי עתיר תקציב על חייו.
זה מה שקרה לאנדרה יאנג, הלא הוא אייקון ההיפ הופ ד״ר דרה, שכבר בערך 15 שנה מבטיח למעריציו אלבום חדש, פרק שלישי בסדרת האלבומים המופתיים שלו שכללה את ״The Chronic״ מ-1993 ואת ״2001״ מ-1999 (כן כן, האלבום ״2001״ לא יצא בשנת 2001). אך דרה מעולם לא קיים את ההבטחה. רק כשביקר בסט הצילומים לסרט "Straight Outta Compton", המספר את סיפורה של להקת N.W.A האגדית איתה פרץ והפך לכוכב, הוא קיבל לפתע קריז להקלטות. והנה לפנינו אלבום חדש ונוצץ של ד״ר דרה בשם "Compton", שנוצר כולו בהשראת הסרט שיוצא בקרוב (14.8 בארה״ב) לאקרנים.
ההתרגשות היא כמובן עצומה. הקמפיין הוויראלי של האלבום והסרט הוא עצום, ודרה רק אוסף עוד קבלות (מטאפוריות ופיזיות) לטענה שהוא עדיין קובע הטרנדים החזק ביותר במשחק. מעבר לעובדה שמדובר באיש שאחראי לקריירות של אמינם, 50 סנט וקנדריק לאמאר (האם אצליח להעביר טור אחד במדור הזה בלי להזכיר את השם שלו?), אחד ההישגים הכי גדולים שדרה השיג לאורך הקריירה שלו היא קיבוע התרבות של קומפטון/לוס אנג׳לס/החוף המערבי בכללותו בתור המיתוס הכי חזק בהיפ הופ האמריקאי. מלחמות כנופיות, סימנים עם הידיים, מכוניות קופצות, גנגסטה-ראפ אלים ועישון אינסופי של מריחואנה - אלה דברים שמאפיינים את לוס אנג׳לס וסביבתה בעיקר, אבל הודות למוח הגאוני של ד״ר דרה וההמנונים שהוא יצר, הם נחשבים בעיני קהל המיינסטרים כמייצגים של תרבות ההיפ הופ כולה.
כיום, עם ההייפ המחודש של N.W.A והצלחתו הכבירה של קנדריק לאמאר, אנו עדים לכך ששום דבר מהמיתוס הזה לא נפגם עם השנים, אלא להיפך. באלבום החדש שלו, דרה מנסה להיזכר שוב בשורשים האותנטיים מהם צמחה כל המיתולוגיה הזו - אך האם הוא הצליח לשחזר את הקסם? או שמא הכסף והביזנס כבר הרחיקו אותו יותר מדי ממי שהיה בצעירותו?
2. לפני שניכנס לניתוח האלבום החדש, צריך להבין רגע את 16 השנים וההייפ האינסופי שהובילו אליו. ב-2002 דרה הכריז על אלבום חדש באופן רשמי, וקרא לו "Detox". באותה תקופה דרה בדיוק סיים לזעזע את העולם עם להיטים כמו "Still D.R.E" ו-"Next Episode", כמו גם עם ההחתמה הטריה שלו, ראפר צעיר וגס רוח בשם אמינם. דרה אמר שהוא רוצה לעשות אלבום קונספט: "המסופר כולו מנקודת מבט של דמות מסויימת, וכל הראפרים האורחים הם דמויות בעלילה - מעין מחזמר של היפ הופ". הוא הכריז שהאלבום ייצא ב-2003 ושייקח לו "בערך שנה לסיים אותו". כן בטח.
ב-2004, שנה אחרי התאריך הראשוני שיועד ליציאת האלבום, המפיק סקוט סטורץ׳ (שאחראי לליין הקלאסי מ-"Still D.R.E") טען שמדובר ב"אלבום הראפ המתקדם ביותר שתשמעו בחייכם". מאוחר ביותר באותה שנה דרה הכריז שהוא שם את העבודה על "Detox" בהולד כדי לעבוד על אלבומיהם של The Game ועוד חתומים בלייבל שלו Aftermath. בסוף השנה דרה שינה את דעתו והכריז, בשיר משותף עם דה גיים, "חכו לדיטוקס!". והמשכנו לחכות.
ב-2008 כבר החלו ההשוואות בין הפרויקט הזה ל"Chinese Demorcacy", האלבום של גאנז אנד רוזס שגם הגיע למימדים מיתולוגיים אחרי שנים של עבודה ללא יציאה לאור. היו שטענו שהוא כבר לא ייצא לעולם, אך סנופ דוג טען בראיון ש"האלבום כבר גמור, גם אני הייתי בספקות עד ששמעתי אותו ועף לי המוח". ואז עברו עוד שנתיים. ב-2010 דלפה לאינטרנט גרסה לא גמורה לשיר משותף של דרה וג׳יי זי, שעדיין לא הוקלט לה פזמון אפילו, וזה היה מספיק כדי להבעיר את השטח ולהחזיר את הציפייה לשחקים. בהמשך השנה יצאו אפילו שני קליפים - "Kush" (המעולה) ו-"I Need A Doctor" (המזעזע), ולרגע היתה תחושה שהנה, זה באמת קורה.
ואז ב-2011 דרה הכריז שהוא לוקח הפסקה ממוזיקה כדי ״לקדם את חברת Beats לרמה של Apple". בשלב הזה כבר היה ברור שהאלבום הזה כנראה לא ייצא לעולם, והאכזבה לנוכח הבחירה של דרה בעולם העסקים על פני עולם המוזיקה צרבה עמוק.
לא ברור מה בדיוק גרם לכל הפיאסקו הזה. האם היו אלה השאיפות העסקיות של דרה? בכל זאת, האוזניות שלו הכניסו לו יותר כסף מכל האלבומים שלו ביחד; אולי זה נוגע לטרגדיות האישיות שלו? ב-2008 הבן שלו נפטר ממנת יתר של הרואין; אולי זה היה הלחץ לספק יצירת מופת, שרק גבר עם כל שנה של עיכוב; ואולי המוזיקה פשוט "לא היתה מספיק טובה" כמו שדרה אמר לאחרונה בתוכנית הרדיו החדשה שלו ב-Apple Music, כשניסה להסביר מה לעזאזל קרה לאלבום הזה. דרה ידוע בתור פרפקציוניסט טוטאלי, כזה שיכול לשבת באולפן כמות מופרכת של שעות כדי לייצר את הסאונד הנקי והרב שכבתי שלו, כזה שיכול להוציא לראפרים שהוא עובד איתם את המיץ כדי שיקליטו מילה מסוימת כמו שצריך.
כראפר, דרה לא מתבייש בעובדה שאנשים כותבים בשבילו. למעשה, אלה שכתבו עבורו תיארו את התהליך כמו ישיבה בכיתת לימוד עם כל מיני ראפרים שיושבים עם מחברות ומדקלמים לדרה שורות, והוא בוחר מה לקחת ומה לשנות. דרה הוא סופר-מפיק, עם אורוות מפיקים צעירים שעובדת בשבילו ודיבור ישיר עם כל מפיק-על אחר בסביבה, במקרה ובא לו על איזה ביט מבחוץ. ד״ר דרה הוא הרבה יותר מאמן, הוא תעשייה שלמה של איש אחד. אם יש מישהו בהיפ הופ שאפשר להאמין עליו שהוא באמת עבד על אלבום במשך 14 שנה, רק כדי לגנוז אותו בסוף התהליך, זה דרה.
3. בשנה שעברה הוכרז שהאלבום החדש של דרה עדיין בדרך - אבל הוא לא ייקרא "Detox", וכנראה יהיה אלבומו האחרון. בשלב הזה כבר הרגשתי שמבחינתי אפשר לקרוא לאלבום הזה "פינוקי נוסע לסינמה סיטי", העיקר שייצא כבר והסאגה הזאת תסתיים. מאז יצאו גם קדימונים ותמונות מהסט של "Straight Outta Compton", וכבר היה ברור שמשהו חדש מתבשל כאן.
ואז הגיעה ההכרזה על כך שהאלבום הולך להיקרא "Compton" ולשמש כפסקול לסרט, והאסימון נפל: דרה לא חיכה להשראה הנכונה או לרגע הנכון, הוא פשוט חיכה למודל העסקי הנכון! והנה הוא הגיע בצורת שת״פ עם אפל + סרט חדש, קרקע מעולה לקדם קצת מוזיקה על הדרך. כמובן שתוך זמן קצר האלבום יצא בהפתעה (אקט שכבר מזמן הפסיק להפתיע). והאמת, שעם כל הציניות והספקנות שיש לי כלפי דרה, מדובר באחלה של אלבום. לא יצירת מופת, לא נקודת מפנה בהיסטוריה של הראפ, אלא פשוט אחלה אלבום – וזה הרבה יותר מרגש ממה שזה נשמע.
4. כיאה לאלבום שנעשה בהשראת סרט, "Compton" מתחיל בפתיח שמרפרר על נעימת הפתיחה של 20 Century Fox או משהו בסגנון. ואכן, "Compton" מרגיש כמו המקבילה המוזיקלית להפקה הוליוודית ענקית - הסאונד שלו עצום ונוצץ, הוא מתכבד בשורה של כוכבי על (סנופ, אמינם, דה גיים, אקזיביט וכמובן קנדריק) אך בה בעת מציג כשרונות חדשים, ומספר סיפור במלודרמטיות גדולה והרבה רעש וצלצולים.
את השיר הראשון "Talk About It", עם King Mez ו-Justus (שני ראפרים שהיו אלמוניים עד כה), אפשר לתאר רק כמתקפה בלתי מתפשרת על החושים: חצוצרות, יריות, תופים מתגלגלים, סירנות, צרחות ועוד. בהתחלה מעט דאגתי מהעובדה שמדובר בביט ששייך יותר לעידן הטראפ של ימינו מאשר לעידן הג׳י Fאנק שדרה הזניק בניינטיז (הביט הראשוני הוא של DJ Dahi שאחראי ללהיטים של דרייק, קנדריק וביג שון), אבל מהר מספיק העושר בפרטים והתזזיתיות הבלתי צפויה הזכירו לי שהפקה של דרה זו הפקה של דרה, לא משנה באיזה טמפו.
Dr. Dre feat. Kendrick Lamar - Genocide (Compton) from Dr.Dre on Vimeo.
ב"Genocide", השיר השני וכרגע האהוב עליי באלבום, אנחנו חוזרים לקצב האיטי שהגדיר את הקריירה של דרה, עם ריפרורים לגאנגסטה-ראפ וקומפטון של פעם לצד וורס של קנדריק לאמאר שמשמיע את קולה של קומפטון החדשה. גם כאן יש כל כך הרבה רעיונות, השקעה בנואנסים שדורשת האזנות מרובות לפיענוח וגם תפניות מפתיעות (בשלב מסויים נכנסת רביעיית בארברשופ, מזמרת בהרמוניה ונעלמת כלא הייתה). "It's All On Me" אמנם נשמע קצת יותר שמרני, אבל הראפ הנוסטלגי של דרה - שמספר על המסיבות בהן תקלט בתחילת הדרך, ועל המפגש עם סנופ דוג ושוג נייט - מצליח להתיישב טוב על הביט ואפילו לייצר כנות בתוך העטיפה הנוצצת.
בשיר הרביעי, "All In a Day's Work", מתגלה הכוכב האמיתי של האלבום - Anderson Paak. פאק הוא זמר ויוצר לא כל כך מוכר, שדרה החליט לגייס לאלבום ולהשתמש בו כמעט לכל שיר מתוכו. החוש של דרה לזהות כשרונות צעירים הוא, כידוע, אחד החדים בעולם, ואנדרסון פאק לא מאכזב כשהוא מלווה את הראפ של דרה על חשיבותה של עבודה קשה ובעצם די גונב לו את ההצגה. אחד הדברים שכיפים באלבום הזה היא התחושה החזקה שלכל שיר יש קונספט ודגש אמיתי על התוכן. אחריו "Darkside/Gone" מחליף ביט באמצע (כמה כיף לשמוע שוב את הפסנתרים הד״ר דרה-ים האלה), ומשתנה משיר מסוכן על גנגסטרים לשיר נוגה על המוות. גם "Loose Cannons" מחליף ביטים תוך כדי תנועה, הפעם Xzibit מתארח לוורס די חלש. השיר מסתיים בתסכית מוזר על גבר שיורה באשתו וקובר אותה עם החברים שלו.
בנקודה הזו באלבום יש תחושה של מעבר גבול מסוים - דרה אולי רוצה לחזור לזעזע כמו בימים הטובים, אבל כשאתה מיליונר בן 50 זה קצת פחות לגיטימי. אותו דבר אפשר להגיד על הוורס של אמינם בשיר "Medicine Man" בו הוא אומר ״אני גורם גם לבנות שאני אונס לגמור״. בנאדם, אתה כבר לא אמינם של 99׳, יש לך מתבגרת בבית ומאבק מתוקשר בהתמכרות. יש גם רגעים מוזרים נוספים, כמו האירוח של סנופ דוג דווקא בשיר העצבני "One Shot One Kill" או האירוח המיותר של ג׳יל סקוט ב"For The Love Of Money" (באותה מידה זו הייתה יכולה להיות ריהאנה או דפנה דקל). אלה הרגעים בהם מרגישים את האלבום מזיע ממאמץ להרשים ולהפציץ, והם אמנם נדירים, אך הם גורמים לכל שאר האלבום להיראות רע.
יש גם לא מעט שירים חמודים אך משעממים שהיו יכולים להישאר על רצפת חדר העריכה כמו "Talking to My Diary" או "Just Another Day", אך רוב הזמן האלבום מצליח במשימה הכי חשובה שלו: להישמע רלוונטי ובועט. מה שניכר במיוחד בשירים כמו "Deep Water" ו"Animals" (שהופק על ידי דיג׳יי פרמייר, שזה בכלל מרגש), שמדברים על האלימות המשטרתית שחזרה לאחרונה לכותרות ומוכיחה שלא הרבה השתנה מאז הימים הראשונים של N.W.A.
אחד הדברים המוזרים באלבום הזה הוא שאין בו להיט שאפשר לזהות מראש, בניגוד לאלבומים הקודמים של דרה שהכילו לפחות שני שירים שברור שהם הולכים לשבור את המצעדים משמיעה ראשונה. זה דבר טוב ורע כאחד - מצד אחד כיף לראות שדרה לא מתאמץ לפרוץ אל הרדיו ובעיקר מנסה לעשות מוזיקה שהוא עצמו יהנה ממנה. מצד שני מבאס לראות שדרה כבר לא מביא להיטים כמו פעם. אבל בסופו של דבר, לצפות מדרה ששוב יהפוך את עולם הראפ על פניו זה ילדותי ומופרך - חוץ מזה שהוא כבר עושה את זה דרך האמנים הצעירים אותם הוא מחתים.
בשורה התחתונה, "Compton" הוא אלבום מעולה שמוכיח שמתחת למותג הנוצץ והיקר של ד״ר דרה יש אהבה אמיתית להיפ הופ. דרה ניצח עם האלבום הזה כי הוא הצליח להוציא מוזיקה עם המון כוונה ואהבה, רגשות שקשה להתחבר אליהם כשאתה יושב על ביליון דולר, ועל כך מגיע לו כל הכבוד.
Dr. Dre feat. Kendrick Lamar - Deep Water (Compton) from Dr.Dre on Vimeo.
5. אני רוצה לסיים את הטור עם ראפר שאתם אולי לא מכירים, אבל הוא מת השבוע בטרם עת ומגיע לו הרבה כבוד - Sean Price, המוכר גם כ-Ruck מהצמד הניינטיזי Heltah Skeltah, הלך לעולמו בשבת מסיבה לא ידועה בגיל 46. פרייס נחשב לאחד מגיבורי האנדרגראונד הגדולים של ניו יורק, אשף ליריקלי מלא בהומור שחור שמייצג דור הולך ונעלם שקידש את החרוזים מעל הכול. יהי זכרו ברוך.