1. יש לי קטע עם קונצנזוסים, אני מודה. ברגע שאני מרגיש שמשהו מקבל הסכמה רחבה מדי, אני מתחיל לחשוד כמו אסי כהן כשהוא רואה חייזרים. זה אולי נשמע אליטיסטי, אבל תכלס זה בעיקר עושה לי חורים בהשכלה - לא ראיתי את ״רקוויאם לחלום״, לא קראתי את ״התפסן בשדה השיפון״ ופספסתי עוד כל מיני ציוני דרך תרבותיים חשובים רק בגלל הנטייה המפגרת הזו שלי לחפש את האלטרנטיבה לכל דבר. במוזיקה הסקרנות שלי לרוב גוברת על היצר הבדלני, ואני שומע כמעט הכול - אבל עדיין מנסה למצוא את הסדקים בחומות ההסכמה הכללית שמגנות על אלבומים, יוצרים או שירים מסויימים. הבעיה עם קונצנזוס זה שהוא משטיח את הדבר שעליו מסכימים, ובעיקר יוצר איזה מוסכמה חברתית לפיה אסור לצאת כנגד הכלל. וזה בדיוק מה שעושה לי את חשק לצאת כנגד הכלל.
2. יום אחד שמתי לב שזה מתחיל לקרות לי בהקשר של קנדריק לאמאר. האלבום האחרון והמדהים שלו "To Pimp a Butterfly" קיבע אותו סופית בתור נביא ההיפ הופ החדש, שילוב של טופאק ובוב דילן, שיצר לעצמו נתיב עצמאי שנוסע הרבה מעל לכל עולם ההיפ הופ העכשווי. קנדריק הפך לאגדה חיה שאנחנו צריכים להרגיש מזל שאנחנו חיים איתה באותו העידן. כל זה די נכון - קנדריק הוא בהחלט הראפר הכי משמעותי כיום, שהזריק תוכן ליריקלי ועומק מוזיקלי שכמותם לא נראו בז׳אנר כבר שנים, אם בכלל. הוא להטוטן לשון ברמה של אמינם, עם חזון מוזיקלי, חברתי וג׳אזי ושחור משחור. יש לו אפיל מסחרי וכבוד באנדרגראונד. התשבוחות הרבות שהוא מקבל מגיעות לו לחלוטין, הוא באמת אחד הגדולים שכנראה היו אי פעם. אבל קרה משהו שהפריע לי בשנה האחרונה, אחרי האלבום הגאוני, ההופעות המיוחדות (קנדריק יצא לסיבוב הופעות אינטימי עם להקה וכל הופעה שלו בטלוויזיה הייתה אירוע תיאטרלי מושקע) והקליפים המתוחכמים, וזו הילת הקודש. קנדריק הפך בעיני רבים לאמן כל כך חשוב שהוא כבר כמעט קדוש. כל פיפס שלו הוא דברי אלוהים חיים, וכל דבר שהוא מוציא דורש תשומת לב מירבית, ומיד מקבל את חותמת יצירת המופת שכולם מדברים עליה. בגלל זה קרה לי דבר מאוד מוזר כשיצא אוסף השאריות שלו (או כמו שמיליון בלוגים ואתרי חדשות קראו לו: אלבום חדש ומופתי!) מהסשנים של TPAB - לא היו לי את הכוחות לשמוע אותו. ידעתי שהוא יהיה מעולה, ידעתי שיהיו שם דברים שיהפכו לי את המוח. אבל עדיין לא סיימתי עם קניה, והיה יום יפה בחוץ, ופשוט לא היו לי את האנרגיות להיכנס ליצירה כבדת ראש, מורכבת ומסועפת, ולהתחיל לשמוע את קנדריק מספר סיפורים עם שבע דמויות כל אחת בקול אחר עם ביט שמתחלף ונכנס בסולו סקסופון עם ספוקן וורד מצמרר על עבדות מודרנית וכל השיט הזה. וזה ביאס אותי - ביאס אותי שאני לא יכול פשוט להתרגש ולשמוח לשמוע מוזיקה חדשה של מוזיקאי שאני אוהב. כמו סדרה חדשה של HBO שאתה ״פשוט חייב לראות!!!״, האזנה לקנדריק לאמאר הפכה לסוג של מטלה. ואף אחד לא אוהב לעשות מטלות.
3. בסופו של דבר כמובן שישבתי והאזנתי ל"Untitled. Unmastered". וכמובן שהוא מעולה. גם אם מדובר באלבום של שאריות (אגב, זוכרים מה אמרתי בביקורת שלי על קניה על מות האלבום ושיתוף מאזינים בתהליך היצירה? אז הנה), הוא עדיין בנוי היטב, מלא ברעיונות מבריקים ומוזיקה מצויינת. השילוב הנפלא בין ביטים לכלים חיים שהפך את TPAB לכל כך חזק מתבטא גם כאן. "Untitled 6" הוא שיר מקסים בהפקת אדריאן יאנג ועלי שהיד מוחמד (מטרייב קולד קווסט) עם פזמון של סי לו, ל"Untitled 5" יש פזמון כל כך יפה שבא למות, ולאורך כל האלבום קנדריק מפציץ עם פלואו מקורי ומילים מטורפות. מצד שני, אפשר להבין למה הקטעים האלה לא נכנסו לאלבום הקודם - לאו דווקא כי הם לא טובים מספיק, אבל משהו בהם היה תוקע את הנסיעה החלקה שלו. אלה שירים נפלאים שאפשר גם בלעדיהם. עשו בשכל שהוציאו אותם ככה בנפרד כמעין נספחים לאלבום הקודם שאמורים להחזיק אותנו עד האלבום הבא.
4. אבל משהו במקבץ השירים הזה גרם לי לשים לב, יותר מאי פעם, לחולשה הגדולה ביותר של קנדריק לאמאר כיום - הוא קצת טרחן. אולי זה הכה בי אפילו כבר בשלב העטיפה - ירוק מיושן, שירים חסרי שם, אלבום חסר שם. כאילו כבר על ההתחלה משדרים לך את המסר ״מה זה משנה איך קוראים לזה, זה של קנדריק לאמאר אז תאהב את זה מיד!!!״. אבל גם במוזיקה עצמה שמתי לב לכך שלפעמים הקולות המרובים, האובססיה למסרים והפחד מהשגרתי הופכים את קנדריק לקצת נודניק שכל כך עף בעולם היצירתי שלו שבא לך רגע להרגיע אותו ולבקש ממנו שידבר איתך קצת בגובה העיניים. בגלל זה הקטעים הכי אהובים עליי באלבום הם דווקא אלה בהם קנדריק זורם על ביטים טראפיים ו״רגילים״ יותר, בניגוד לאלה בהם הוא מזמר ומהגג על ג׳אז מתקדם. יש משהו במסגרת ה״פופית״ של שירים כמו 'Untitled 2" ו"Untitled 7" שמדגישים את הגאונות של קנדריק בצורה הרבה יותר מרעננת - כאילו דווקא שהוא שם על עצמו קצת מגבלות ומסגרות הוא מצליח לזקק את עצמו בצורה יותר טהורה ומהנה, ופחות ״חשובה״ ומתישה. כמו שרבים מהמוזיקאים הגדולים הבינו עוד לפניו - מדיוויד בואי ועד מיילס דיוויס - לפעמים הגאונות היא בפשטות ובמינימליזם. בגלל זה כשהוא אומר "Levitate" ארבע פעמים ב"Untitled 7", זה מרגש אותי יותר מהמשל הארוך והמסועף על אינדיאנים, שחורים ולבנים שהוא מספר ב"Untitled 2". בקיצור, אין ספק שמדובר בעוד ריליס משובח של קנדריק לאמאר ושאנחנו באמת צריכים להיות שמחים לחיות בתקופה בה יש אמן פורץ דרך כל כך. אבל בואו לא נשכח שקנדריק הוא רק בנאדם, עם נקודות תורפה וחסרונות, וגם הוא יכול לטעות, ושגם נביא בשער יכול לפעמים לעשות כאב ראש. אני בטוח שאם נוריד ממנו את הילת הקדושה הזו שדבקה בו, כולנו נצא מורווחים.
5. הנה אמן שבחיים לא יהפוך לקדוש - טיטי בוי, הידוע בכינויו העכשווי טו צ׳יינז. טו צ׳יינז נמצא בסביבה כבר יותר מעשור, אבל רק בחמש השנים האחרונות הפך לכוכב כשחתם אצל קניה ווסט והוציא שורה של להיטי טראפ מקפיצים כמו "Birthday Song", "I'm Different" ועוד. אני תמיד אהבתי את טו צ׳יינז בגלל שיש לו משחקי מילים כיפיים, פלואו נינוח וגישה כללית של אחלה גבר עם הומור עצמי. אני תופס אותו כמעין סנופ דוג של עידן הטראפ, מין דוד מצחיק שיכול לשרוף כל ביט שיתנו לו רק בגלל שהסגנון שלו כל כך אינדיבידואלי (בשנה האחרונה הוא דפק קופה על "Dabbin Santa" - קולקציה של סוודרים לכריסמס בהם סנטה קלאוס עושה את תנועת ה-Dab הויראלית - מי עוד חוץ ממנו ומסנופ יכול למכור סוודרים מצחיקים ועדיין להיחשב גנגסטר?). טו צ׳יינז הוא מתארח סדרתי שמקבל כבוד מכולם - יש שמועות שאפילו באלבום הבא של דה לה סול הוא אמור לתת כמה שורות. אם זה לא וורסטילי אני לא יודע מה כן.
6. באותו הבוקר בו יצא האלבום של קנדריק, טו צ׳יינז הוציא פרויקט משותף עם ליל ויין בשם "Collegrove". על עטיפת האלבום טו צ׳יינז מצולם כשעל פניו מודבקים קעקועי הפרצוף של ויין, החלטה מעניינת ומעט תמוהה - למה לא להכניס את ליל ויין לעטיפה גם? הוא נוכח לכל אורכו של האלבום. אבל האזנה לשיר הראשון מבהירה את העניין - זה אמנם אלבום בשיתוף עם ויין, אבל הוא גם בעצם מחווה לויין. "Dedication" הוא שיר סטוריטלינג מדהים שנפתח בשורה ״אם לא היה את ויין לא היו הרבה אנשים במשחק, כולל אותי״, ואחר מגולל את כל מערכת היחסים של השניים והתפוצצות הקריירה של טו צ׳יינז. כיום, כשמעמדו של ויין בעולם הראפ מעורער מאי פעם, הפרויקט הזה מרגיש כמו ניסיון הצלה, כאילו טו צ׳יינז יצא להגנת חברו שנדמה שהעולם שכח עד כמה הוא מוכשר וחשוב. והעניין הוא שזה עובד - ויין נשמע כאן חד מאי פעם, ושיתוף הפעולה בין השניים מוציא משניהם את המיטב ("Bounce" בו הם זורקים אחד לשני שורות על פלואו קבוע, הוא רכבת הרים מטורפת של חריזה עילאית). חוץ מהשיר "What Happened", שאני שם אתכם כסף על זה שויין בחר לו את הביט המחורבן, באמת שכל שיר כאן הוא כיף גדול. אין פה הרבה יותר משירים על סמים ובחורות, אבל מרגישים ששני הראפרים הותיקים נמצאים בשיא אונם והאופן בו הם מתארים את חיי הזוהר הוא מצחיק, מסעיר וקליט מאי פעם. זו אולי חוויה ריקנית, אבל היא מספקת.
7. אז מה עדיף - הטמטום הקליל של טו צ׳יינז או הגאונות כבדת הראש של קנדריק? התשובה היא שניהם, במינונים הנכונים. ההאזנה לשני הפרויקטים האלה במקביל גרמה לי להבין שהיופי האמיתי הוא בנקודות המפגש בין שתי הגישות האלה, בהן כל אחד יוצא קצת מאיזור הנוחות שלו - כשקנדריק שר על ביט מפגר או שטו צ׳יינז מספר סיפור באמת מעניין. אלה הרגעים שבהם ההיפ הופ באמת צועד קדימה. אז בואו לא נדביק תוויות ולא נשים אף אחד בקופסא, ובואו נזכור שהקונצנזוס הוא האויב!
*את האלבומים של קנדריק וטו צ'יינז אפשר להשיג כרגע בספוטיפיי וב- iTunes ובכל שירותי הסטרימינג הסלולרים (musix, mybeat, volume). - סומכים עליכם שתמצאו את דרכיכם אליהם. כמו כן, האלבום של קנדריק ייצא על גבי דיסק ביום חמישי הקרוב.*