עשרת השירים שעשו את חצי שנת 2015 בהיפ הופ
1. מה לעזאזל עובר על ליל וויין? אנשים שואלים את השאלה הזו מהרגע שהראפר האקסצנטרי פרץ לזירה העולמית עם הלהיט "A Milli" ב-2008, אבל אם פעם השאלה נשאלה מתוך תהייה האם האיש הגאון הזה הוא משוגע או חייזר, היום היא נשאלת מתוך דאגה אמיתית לעתידו של מי שהיה אמור להיות אחד הגדולים בז׳אנר. כשהפך למלך הראפ עם יציאת האלבום "Carter III", ליל וויין הביא איתו את השלמתה של המהפכה הדרומית בהיפ הופ. ויין היה המנהיג המושלם לתנועת הדירטי סאות׳ (היפ הופ מטקסס, לואיזיאנה, ג'ורג'יה ושאר מדינות דרומיות) שהשתלטה על הראפ - הקול הצרוד, הקעקועים על כל הגוף, האוטוטיון המוגזם. הראפ האסוציאטיבי והביטים המעורפלים שהושפעו עמוקות מה-Lean, הסם הפופולרי בההיפ הופ הדרומי (ערבוב של סירופ שיעול וספרייט, עם סוכריות ג׳לי בתחתית הכוס). כל אלה הפכו אותו לנער הפוסטר של הדירטי סאות׳, אך בה בעת גם לאאוטסיידר של הסאונד, מישהו שמאתגר את גבולות הז׳אנר ולוקח אותו למקומות חדשים. וויין הוא לא סיפור של הצלחה בן לילה - הוא תפס את המיקרופון כבר בגיל 14, כשהצטרף ל-Hot Boyz ונלקח תחת חסותם של Juvenile ובירדמן - האחד נחשב לאחד מגדולי הראפרים הדרומיים והשני הוא אחד מהמנהלים/ראשי לייבלים הכי חשובים כיום במשחק. ה-Hot Boyz הביאו להיטי ענק בארה״ב ו-וויין היה שחקן חזק במגרש עוד מתחילת שנות ה-2000, אבל "Carter III" היה האלבום שהביא אותו להצלחה בינלאומית ושם אותו במרכז הכובד של הז׳אנר. זה היה האלבום הראשון שלו שאני שמעתי, ואני זוכר כמה הוא היה נשמע טרי ושונה מכל האחרים. הסינגל "A Milli" באופן ספציפי סלל את הדרך לסגנון המינימליסטי, המרושע ומרובה הבסים שיש להרבה מההיפ הופ כיום. האישיות הביזארית והחוש האופנתי שלו סללו את הדרך לכל הראפרים המוזרים עם הקולות השבורים והאוטוטיון שפועלים ב-2015. וויין הוא מהפכן בכך שהוא הפך את המוזרות והייחודיות לערך המנצח בהיפ הופ של שנות ה-2000.
2. תהרגו אותי, אבל אני לא ממש מבין מהי ההתעקשות של ראפרים עם תקליטי המשך וסדרות, או יותר נכון סאגות של אלבומים. ג׳יי זי היה פשוט חייייייב להוציא את "Blueprint 2" ולהרוס את המוניטין של אלבומו הטוב ביותר, ד״ר דרה פשוט הרגיש ש-"The Chronic" ו-״2001״ זה לא מספיק והוא חייב להוציא את "Detox" כדי להשלים את הסרייה (ואנחנו עדיין מחכים) וליל וויין הוא כנראה הגרוע ביותר באובססיה שלו לשחרר אלבומים בעלי אותו השם, כאילו כדי להכריח את המאזינים להשוות בין האלבום החדש לאלה שהיו לפניו. אחרי "Carter III", וויין הכריז שהוא עובד על "Carter IV", אבל הוציא את האלבומים "Rebirth" ו-"I Am Not a Human Being", ואז את המיקסטייפ "Sorry for the Wait" שהיה התנצלות על כך ש"Carter IV" מתעכב, ואז "Carter IV" יצא, ואחריו "I Am Not a Human Being 2" ואחריו המיקסטייפ "Sorry for the Wait 2" שהיה התנצלות על העיכוב של "Carter V", שעדיין לא יצא. מבולבלים? גם אני. בינתיים, וויין המשיך לייצר להיטים ולהיות ראפר מצליח ומדובר, וגם להחתים ללייבל שלו "Young Money" כמה מההצלחות הגדולות ביותר של ההיפ הופ, כמו דרייק וניקי מינאז׳. אבל משהו התחיל להשתנות. קודם כל, זה היה הוא: וויין התחיל לנסוע על סקייטבורד ולנגן על גיטרה חשמלית, ולעשות סוג של הכלאה בין הסאונד שלו לפאנק-פופ אמריקאי מסחרי. היה בזה את אותה ההתרסה שעשתה אותו כל כך גדול, אבל מינוס הכישרון והחדשנות. בסופו של דבר זה נשמע כמו פאנק רוק אמריקאי סוג ז׳. אבל גם האווירה מסביב החלה לשנות צורה: כוחו של האינטרנט הלך והתחזק, ואינספור טאלנטים חדשים, כל אחד ביזארי בדרכו (וכולם היו בניו של וויין) התחילו לעשות רעש במשחק ופתאום וויין כבר לא נראה כל כך חייזר. מכונת הפופ בלעה את ויין בשלמותו וכבר התחילה לעסוק ביצירת הגיבור הבא, ובעוד השפעתו הורגשה בכמעט כל להיט חדש, הוא עצמו החל לאבד את הקשר. המצב הזה הגיע לשיאו המלודרמטי השנה - בירדמן, האפוטרופוס הנצחי של ליל וויין ובעלי הלייבל Cash Money, החתים את יאנג ת׳אג, ראפר שנשמע ממש כמו צאצא משופר גנטית של ליל וויין. וויין ובירדמן הסתכסכו, וויין עזב את הלייבל ויאנג ת׳אג הוציא מיקסטייפ בשם "Barter 6", עליו כבר כתבתי בטור קודם. "Barter 6" הוא משחק מילים על השם "Carter 6" - מעין פרודיה על הסדרה של וויין. ת׳אג כאילו אמר: ״וויין מתעכב עם הפרק החמישי בסדרה האגדית שלו - אז הנה אני מביא לכם את הפרק השישי.״ לא נעים. במיוחד שת׳אג הופך כנראה להיות אחד השמות החמים במשחק, ו-וויין הולך ומאבד את הרלוונטיות.
3. והנה אנחנו מגיעים לאלבום החדש, "Free Weezy Album", או בקיצור "FWA". האלבום הזה, כמו ששמו מעיד, הוא אלבומו של ליל וויין החופשי - חופשי מכבלי הלייבל הקודם שלו, חופשי מכל סכסוך או השוואה לראפר אחר. האלבום יצא בשירות הסטרימינג השנוי במחלוקת של ג׳יי זי TIDAL, והסינגל הראשון ממנו היה "Glory". כמו רבים מהסינגלים הראשונים מאלבומים קודמים שלו, בעיקר משאיר מקום לוויין להתפרע עם חריזה אינטנסיבית ומטאפורות יצירתיות. זה מקום טוב לדבר גם על הלירקליות של וויין, שהייתה מהפכנית בפני עצמה בזמנו, והיום עומדת בעוכריו. בקצרה ובלי לחפור יותר מדי על דקויות שמעניינות בעיקר ראפרים, אפשר להגיד שוויין היה זה שהחזיר את המטאפורות לאופנה. המטאפורה היא כלי חשוב לכל ראפר, כי היא דרך להגיד את אותו הדבר הרבה פעמים ולא להיות משעמם. כל אחד יכול לשיר על זה שהוא מזיין ועושה סמים וכסף, אבל מי עושה את זה בצורה הכי משעשעת ומעוררת מחשבה? וויין הצליח לרענן מחדש את התחום עם שימוש במשחקי מילים ומטאפורות כיפיות - ״אני קשוח יותר משיער ניגרי״, ״G's (גנגסטרים) אמיתיים נעים בשקט כמו לזניה״ (הבנתם? כי ב-Lasagna ה-G היא שקטה. הבנתם?!) וכולי. וויין הפך למכונת מטאפורות מרשימה והוכרז לא רק כראפר הכי מצליח, אלא אחד הטובים ביותר אי פעם גם במובן הלירי. אך ב-6 השנים שעברו מאז ימי השיא שלו, תקופת נצח ארוכה במושגים של היפ הופ, אי היכולת של וויין להציע משהו מעבר למטאפורות האלה הפכה אותו למעט טרחן. היום כבר יש מחולל מטאפורות של ליל וויין וכתבות ״60 משחקי המילים המטופשים ביותר״ שלו. ראפר לא יכול שיהיה לו רק טריק אחד להציע, עד כמה שהטריק הזה מרשים. והאמת שגם בשיר החדש הזה, בעוד וויין מדגים כישורי חריזה מדהימים ורעב אמיתי, הוא עדיין נופל קורבן לטריק המיושן הזה (״הולי שיט אני השיט, החרא של אלוהים״... נו באמת). השיר הזה פותח את האלבום ולמרות הצרימות, מעורר תקווה שויין החליט לאמץ כיוון חדש ומעניין של היפ הופ קלאסי.
אבל אז מגיע "He's Dead", השיר השני, מעין הספד ל״קאש מאני וויזי״, או בעצם לליל וויין הישן. אם הביט והפזמון לא היו כל כך מזעזעים היה גם אפשר ליהנות מהשיר הזה. וכאן צצה הבעיה השניה של וויין - הוא אמנם ראפר קשוח בין 32, אבל יש לו טעם מוזיקלי של נערה בת 14. אני מצטער, אבל אין דרך אחרת להסביר את הזליגה לפאנק רוק א-לה בלינק 182 לפני ארבע שנים או את הביטים המגה קיטשיים ופשוט מחורבנים שנמצאים באלבום הזה. זה בסדר, וויין הוא לא היחיד במערכה - גם אמינם הוא ראפר מדהים שסובל מטעם מחורבן ואפילו נאס לא ממש יודע לבחור ביטים. אין מה לעשות, כמו שאנחנו צריכים להתמודד עם העובדה שאין קשר בין כישרון לאישיות ושהסלבריטאים האהובים עלינו הם לפעמים אנסים וגזענים, כך צריך להתמודד גם עם העובדה שאין קשר בין יכולת ראפ לטעם מוזיקלי. וב-2015, הם דווקא חייבים ללכת ביחד. כמעט כל ראפר חדש ומצליח כיום, מגדול עד קטן, מתהדר בסאונד קוהרנטי משלו ורפרנסים מוזיקליים מעניינים ומעמיקים, מדרייק ועד לקנדריק ואפילו ריק רוס. וב"FWA" וויין לא מציג שום דבר שמתקרב לזה. בלדות פסנתר, EDM קרחניסטי, רגאיי ואפילו קאבר משונה ל"I feel Good" של ג׳יימס בראון, כנראה כל דבר שנשמע מגניב לוויין באותו רגע נכנס לאלבום. לזכותו ייאמר גם שוויין לא נח על זרי הדפנה ובא לעבוד, עם שירים של 5 ו-6 דקות בהם הוא כמעט לא מפסיק לרפרפ לרגע. יש כמה רגעים מגניבים - "I'm That Nigga" אמנם מזכיר לי את ההופעה של סטיב אאוקי שמעולם לא הייתי בה, אבל עדיין מצליח להיות כיפי. ״Post Bail Ballin" מרים. גם בשירים הגרועים אפשר למצוא עניין - הרגעים בהם וויין מתחבט בשאלת המורשת שלו בשיר "My Heart Races On", או בשלושת (!) השירים שמוקדשים לשברון לב רומנטי, ומרמזים על כך שמישהי עזבה אותו והשאירה אותו שבור. חתיכת שנה עברה על המסכן. תחושת החמלה הזו היא הרגש העיקרי שעולה מההאזנה לאלבום - תחושת הזדהות עם אמן שמנסה להישאר יציב ורלוונטי מול מפלצת ההייפ שהוא יצר במו ידיו. אך בה בעת גם הבנה שהוא כנראה לא ממש מצליח. "I Feel Good", שעושה שמות בלהיט הנצחי של ג׳יימס בראון, עלול להפוך ללהיט גדול, אבל בטח לא כזה שמשנה את המשחק, וברמתו של ליל וויין מותר כבר לצפות את זה מהלהיטים שלו. השיר האהוב עליי כרגע הוא ״London Roads", בהפקת לונדון און דה טראק, משת״פ קבוע של יאנג ת׳אג דווקא. כשאני שומע את השיר הזה אני מבין כמה חבל שוויין מרחיק את עצמו כל כך מת׳אג ומהדור החדש של אלה שגדלו עליו וכביכול הגיעו להחליף אותו. אם הם רק היו מתגברים על הביף, הם היו יכולים לעשות מוזיקה ממש מעולה ביחד.
4. אני לא רוצה להיות מבקר שקובר את האמנים עליהם הוא כותב, אבל כמו שזה נראה באלבום החדש, ליל וויין הפך ממוביל למובל, ממנהיג פורץ דרך לילד האחרון בשורה בטיול השנתי שאיבד את כולם כי הוא הלך להשתין. הוא עדיין ראפר מעולה שיכול לשרוף כל ביט בו הוא נוגע, ואם הוא באמת ירצה, הוא עדיין יכול להמציא את עצמו מחדש. עכשיו בלי חיבוק הדב של בירדמן, הדרך שלו פתוחה. רק שלא ינסה לנסוע עליה עם סקייטבורד.