למה אמינם עוד מקליט שירים בכלל? זו אינה שאלה ביקורתית, אלא השאלה העיקרית שעולה מתוך האזנה לאלבומו החדש "Revival". הרי עם רקורד כמו שלו הוא היה יכול לפרוש מזמן במעמד של הראפר הטוב בדורו, זה ששינה במו חרוזיו איך ראפ נשמע, מתבטא ומרגיש. נראה שאמינם עצמו כבר לא בטוח מה הדרייב שלו לעשות מוזיקה, אז למה בכלל להמשיך? "בנאדם, בימיי הצעירים היה כל כך כיף לרדוף את החלום הזה", הוא חורז בשיר השני, "Believe". "זה כאילו רצתי במקום בזמן שהשיט הזה התנדנד לי מול הפנים. אבל איך אתה שומר על הקצב וכאבי הרעב מרגע שניצחת את המרוץ?". לא יודע, אמינם, איך באמת?
למעשה, שני השירים שפותחים את אלבום הסולו ה-9 שלו מתעסקים בדיוק בנושא המוטיבציה שאבדה. זה מוזר, כי המוטיבציה הייתה מוטיב מוביל של הראפר הלבן במשך כל הקריירה שלו. לפעמים היא התבטאה בשירים כל כך אמוציונליים שהוא חייב להקיא אותם החוצה, לפעמים אלה היו השירים בהם התרברב ביכולותיו מתוך רצון מצמית להוכיח שהוא הטוב ביותר, וישנם כמובן השירים שמדברים באופן ישיר על מוטיבציה. לא בכדי הפך "Lose Yourself" לשיר האהוב ביותר על ספורטאים. ספק אם הסינגל הראשון מהאלבום החדש, "Walk On Water", יצליח להקים מישהו מהספה. האמינם המהורהר הזה, שנשמע כאילו הוא לא חושב שהוא מספיק טוב בכלל לכתוב, שמספק חלקי שורות מגומגמות, ששואל בייאוש "למה הציפיות כל כך גבוהות" - מה לו ולמוטיבציה?
השאלה הזו מרחפת מעל שאר האלבום ולא זוכה למענה ראוי, לפחות עד שני השירים האחרונים (אבל בואו לא נקדים את המאוחר). האם הוא חזר כדי להשפיט את כל הראפרים הממלמלים מהדור החדש? הוא מנסה לעקוץ אותם ב-"Chloraseptic", אבל יוצא לו רק ניסיון תפל על ביט טראפ בינוני. אולי הוא ימצא את הדרייב בדיון פוליטי חכם על הנושא החם של מתיחות בין גזעית? השיר "Untouchable", שמציג נקודת מבט של שוטר לבן גזעני מול זו של צעיר שחור, בקושי מצליח לגרד את פני השטח של הנושא המורכב. הראפר ג'וינר לוקאס עשה את זה קודם, ועשה את זה הרבה יותר טוב. אולי שירים על מערכות יחסים מתעללות כמו "Tragic Endings" או "Need Me" יצילו את המצב? נו, אמינם עצמו עשה זאת כבר ב-"Love the Way You Lie" ואיכשהו, הפעם זה הצליח לצאת עוד יותר קיטשי. התשת אמינם.
המאבק שלו לחפש משמעות במוזיקה מוביל לאלבום מפוזר אפילו בסטנדרטים של אמינם המודרני, זה שלא הצליח להוציא אלבום באמת מצוין מאז שחזר מפרישתו מ-2005. סדרת ה-"RE" שלו, שכוללת מלבד האלבום הזה גם את "Relapse" ו-"Recovery", עסקה ברובה בהתמכרות שלו לסמים, מות חברו הטוב פרוף והמאבק שלו לטפס חזרה לכס הראפר הטוב בעולם. אפילו " The Marshall Mathers LP 2", אלבומו האחרון מלפני ארבע שנים, היה ניסיון לסגור חשבון עם אלבומו המוצלח ביותר. אף אחד מהם לא הצליח לסלול דרך חדשה לראפר שעד אז הסתמך על כשרון עצום, נושאים נפיצים ואותו דרייב אבוד. נשארנו עם אלבום שמלא בתעלולי לשון, ניסיונות פלואו מעייפים וערב רב מבולבל של רעיונות, אבל בלי שירים טובים (אוקיי, למעט השניים האחרונים. אבל חכו, אנחנו עוד לא שם).
הבלבול הזה מוביל אותו גם לרגעים מביכים במיוחד. שני השירים הסליזיים־משועשעים "Remind Me" ו-"Heat" כוללים מבול של משחקי מילים מביכים במיוחד ופאנצ'ים מגלגלי עיניים (באמת אמינם, בדיחה על אנה ניקול סמית? היא מתה כבר יותר מעשור). וזה עוד מבלי לדבר על הסימפול המחריד של "I Love Rock 'n Roll", שגורר את המפיק האגדי ריק רובין להפוך לקלישאה מיושנת של עצמו. יותר גרוע מהם, בלב האלבום ניצב הניסיון הנואש שלו להוציא תגובה מנשיא ארה"ב דונאלד טראמפ. "Like Home" הוא כבר השיר השלישי שמופנה ישירות לטראמפ, והוא מזיע ממאמץ. אמינם אפילו סיפר בריאיון שהוא הכין כבר תשובות למקרה והנשיא יצייץ עליו. בינתיים הוא קיבל תשובה רק מבנו, דונאלד טראמפ ג'וניור, שצייץ "זה קצת מוזר שהוא מודה שהוא מתכונן כדי לנצח פוליטיקאי בן שבעים. לא ממש פריסטייל". אמינם מפסיד לבן של טראמפ בקרב העלבות. יא אללה 2017, את מוזרה.
זה מדכא לכתוב כך על אמינם, באמת. זה נוגד כל ערך רגשי ששמור עבורו אצל בני הדור שלי, אלו שהתנגשו בגיל ההתבגרות בדיוק ברגע שהגיע ראפר שמצליח לבטא את הזעם הזה טוב מכולם. מתסכל לראות את הראפר הגדול בדורו, ואולי בכל הזמנים, כל כך אבוד מוזיקלית. יכולות הראפ האלוהיות שלו עדיין שם, אבל הן מוסתרות על ידי כאוס פנימי, ביטים בינוניים, המון מאמץ ואפס חשק. נפלא שהוא עדיין יכול לזרוק בתים מסחררי ראש כמו ב-"Rap God", אבל מה זה שווה אם הוא לא מצליח לייצר שיר טוב? אנחנו לא צריכים עוד שיר עם פסנתר דרמטי, שירה מרובדת יתר על המידה ופזמון מלודרמטי של פינק. אנחנו לא צריכים שיר התנצלות לאישתו לשעבר קים, בטח לא אחרי שכבר כתב אחד מרגש ומוצלח בהרבה לאימו. מה השלב הבא, שיר התנצלות לבריטני ספירס וג'סטין טימברלייק? ובבקשה, שמישהו ימחק מהטלפון של אמינם את המספר של סקיילר גריי.
שני השירים האחרונים הם אולי הדבר הכי מתסכל באלבום הזה, דווקא כי הם מגלים מה אמינם עדיין יכול לעשות עם קצת מוטיבציה. הנה, הגענו אליהם. אמינם עבר לאורך השנים מ"לא שם זין" ל-"אכפת לי מהכול". זה דווקא חיובי מאוד, כי הרגעים שבהם הוא חוזר לדמות הליצן המוטרף מוכיחים שאין טעם לאותו ילד זועם בעידן הטוקבקים. אבל כשמרגישים שוב שהוא חייב להוציא החוצה את מה שיש לו להגיד, הוא מזכיר שהוא עדיין יכול לייצר שירי ראפ מופלאים. ונראה שיש רק דבר אחד שמצליח להוציא שיר שכזה מאמינם נטול המוטיבציה – היילי, הבת שלו.
שני השירים "Castle" ו-"Arose" הם לא רק שירים תאומים, אלא שלובים אחד בשני. "Arose" מסתיים בגרסה אלטרנטיבית לסוף של "Castle", מספרים על הנזקים שאמינם עשה לבתו בשיריו, בהתנהגויותיו או באירוע המכונן של חייו, כשכמעט מת ממנת יתר של ואליום ושל ויקודין לפני בדיוק עשור. הוא מנסה באופן כמעט ממשי לתקן את טעויותיו ומצליח לייצר צמד שירים מרשים, מרגש וסוף סוף מעניין. זה האמן בן ה-45 שאנחנו רוצים לשמוע. איפה הוא היה כל האלבום? כנראה שגם אמינם עצמו לא באמת יודע.
האלבום "Encore" מ-2004 הסתיים בצליל ירייה שנשמעת רגע אחרי שאמינם ממלמל "ביי ביי" מבעד קנה האקדח שבפיו. הוא מעולם לא באמת התאושש מההתאבדות המטאפורית הזו. אבל מרשל מת'רס השלישי חולם על סיבוב ניצחון וכל צעד שהוא עושה מרגיש כאילו הוא רק מתרחק. האלבום הפומפוזי הזה, עמוס לעייפה באירוחים של זמרי פופ שרק מטשטשים במעט את העובדה שהעייפות השתלטה על אמינם. אז הוא ממשיך להקליט שירים כמו ספורטאי עבר עצום שלא מצליח להבין שגם כשיחזור מהפרישה הבאה הוא לא יצליח לשחזר את תהילת העבר שלו. מייקל ג'ורדן של הראפ מנסה שוב להטביע, אבל מורגש היטב שבתוך תוכו, הוא כבר מת לתלות את הנעליים.