בחודשים האחרונים יש איש אחד שגונב את ההצגה לכל הראפרים בישראל. הוא פרפורמר חד לשון שעושה טראפ שממלא הופעות גם בקהל הטרנדי של תל אביב וגם בקהל הצעיר של ראשון לציון או אשדוד. בפורים האחרון, עשרות ילדים ונערים התחפשו אליו ולא קשה למצוא אנשים שמסתובבים ברחוב ושרים לעצמם פזמונים כמו "חגורה שחורה בלעשן נרגילה" או "ערק ערק ערק/ כמה בא לי ערק". זה מוזר, זה מסקרן ויותר מהכל - זה מצחיק. אבל בדיעבד, קצת מוזר שלוקח יותר משנייה אחת לקלוט שמדובר בדמות מומצאת לחלוטין.
חמוש בגופיית סבא לבנה, כובע מצחייה ממותג של נייק וראש גלאח – דודו פארוק נראה כמו ניצב בסרט של אבי ביטר. הכל בו משדר שכונה באופן בוטה, החל מהמניירות הגופניות, דרך המבטא המוגזם ועד הדיבור הנגוע. על אף המיאוס המוצדק מהמילה המקטינה, אני מרגיש בנוח לקרוא לו ערס; אולי כי הוא מייצג הקצנה בוטה ופארודית על האופן שבו ישראלים תופסים את הדמות הזו. אולי האקט מספיק מצחיק כדי לחפות על ניחוח גזעני שבכל מצב אחר היה עולה כאן. אולי זה כי אני אשכנזי. קשה לדעת. אבל יסלחו לי המזרחים החדשים אם הפעם נדלג על דיון ה"שפיטה" כדי להתמקד דווקא בזווית אחרת – מה זה לעזאזל דודו פארוק?
אין דבר יותר מבאס מלהסביר בדיחה, אז אם אין לכם סבלנות לדיון על מוזיקה והומור, אולי כדאי שפשוט תעצרו כאן ותאזינו ל"יחסים של המין". זה בטח יהיה כיף יותר ומצחיק בהרבה. אבל אם בכל זאת בא לכם לצלול לתוך הרעיון המאוד מתוחכם שמאחורי דודו פארוק, כדאי להתחיל בחיבור המוזיקלי הייחודי שלו. פארוק עושה טראפ מזרחית, חיבור מתבקש בין מוזיקת השכונות של אטלנטה (ומשם, כל ארה"ב) ומוזיקת השכונות של ישראל. כן, סאבלימינל כבר סימפל את זוהר ארגוב, אבל חיכינו שמישהו יעשה את זה טוב. פלד כבר עשה זאת עם "כפרה" המצוין, והמפיק החד לוקי עשה רימיקסי טראפ לשירי מזרחית בפרוייקט "Mizrahit Goes Trap", אבל המוזיקה של דודו מצליחה להביא את האטיטיוד של המזרחית לתוך הטראפ של 2018, ועוד עם שק מלא בחוש הומור.
הכל מוגזם ומוקצן בעולם של דודו. הוא אוהד בית"ר, דוקר קרטוני חלב, לובש את כל המותגים, מוכר את כל הסמים, שם כובע מצחייה על כובע מצחייה על כיפה. זה כבר מגה פארודיה, וזה מצחיק. כשפארוק מדבר עם ערימת שטרות כאילו הם היו טלפון – אקט מטופש ונפוץ בעולם הטראפ – זה קורה לצד פוסטר של הנחמן מאומן. פארוק הוא היחיד שיכול באותו השיר לצעוק שכולם על הזין שלו, אבל גם לפלוט "לילה טוב עיירה/ לילה טוב נשמה". זה מטופש לחלוטין אבל עושה משהו שדמויות פיקטיביות עושות לראפ כבר שנים – מנגיש אותו לקהל הרחב.
בעולם ההיפ הופ, זה לא נדיר שמדי כמה שנים צצה דמות קומית בעולם הראפ – דמות של ראפר שמצליחה בדרך כזו או אחרת להצחיק. אם תחשבו טוב, גם בישראל תוכלו למצוא לא מעט כאלו. אמ.סי מנצור של שחר חסון, צמד "הישראלים", המחסל של לוקץ', פושטק (שזכור מ"ראפר צעיר בשטח"). אפילו שיר הראפ הישראלי הראשון – "האשם תמיד" – בוצע על ידי דמות קומית של יאיר ניצני. זה חקוק בדי.אן.איי של ההיפ הופ, כך שזה די טבעי לז'אנר להציג קרקס מוזיקלי מוגזם. הרי ראפ אפשר לעשות עם מבטא או חיקוי ביתר קלות משיר, והקנבס הרחב למילים מאפשר לדמויות לפרוח. חוץ מזה, מי שאוהב היפ הופ ולוקח את עצמו יותר מדי ברצינות לגמרי מפספס חלק ענק מהפאן של הסגנון. הרי ראפ זה גם ככה מוגזם – אז למה לא לקחת את זה עד הסוף?
נכון לעכשיו, הבחור הצעיר שמאחורי דודו פארוק לא רוצה להיחשף. קצת מאמץ וגוגל אולי יעזרו לכם למצוא את שמו, אבל זה באמת לא משנה. הוא עושה עבודה פנטסטית בגילום טוטאלי של הדמות גם בהופעות, בסטוריז ובסרטונים שמסתובבים אונליין. הבחירה שלו לשים את הדמות בפרונט, ולהיטמע לתוכה באופן מוחלט, הופכת את דודו פארוק לעוד יותר מדבק ומסקרן. כמה מתוך זה אמיתי? מאיפה הוא יודע לנגן דרבוקה כל כך טוב? אם הוא לא קצת דודו פארוק בעצמו, מאיפה יש לו כל כך הרבה כובעי נייק?
אבל הסוד האמיתי של ההצלחה של דודו פארוק זה לא רק ההומור או הדמות. זו הרמה. בין כל האטיטיוד השכונתי וההומור המופרע – פארוק (או יותר נכון, מי שמשחק את פארוק) הוא ראפר מצוין בכל קנה מידה. הוא עובד עם כמה מהשמות המבטיחים בז'אנר הטראפ כמו יאנג הפנר, בוי אצ'י, נורוז ולוקי. הוא חד לשון ושנון וכנראה אחד הראפרים הטובים ביותר בישראל מבחינה טכנית (אופן הישיבה על הביט, רמת דיקציה וכו'). וכשהמוזיקה טובה, הבדיחה מהנה, והאווירה קלילה – פארוק הפך תוך קצת יותר מחצי שנה לאחד מהכוחות המבטיחים ביותר בז'אנר ותופעה שחובה לשים עליה עין. לפחות עד שעלי ג'י המזרחי ימצה את עצמו, והאדם שמאחוריו יצטרך להמציא את בוראט של הראפ. אם הדמות של פארוק היא עדות ליכולות שלו, אז המשימה הזו קטנה עליו.