דיקלה ומוקי ריגשו, שלומי שבן הביא יצירת מופת, אביב גפן ומתי כספי הסיחו את הדעת, אריאל הורוביץ ורותם כהן ניחמו, ישי לוי ומוש בן ארי אהבו, אייל גולן נלחם על חפותו, עברי לידר התריס, התקווה 6 עשו שמח, עומר אדם עלה כיתה, ופאר טסי הפגיש את האליטות הישנות וחדשות בדרך השלום. השירים הישראלים שעשו את 2014
השיר שהמיס השנה את הלבבות הקרים ביותר של הגברים הקשוחים ביותר. כל מי שהוא אבא, ולא משנה בן כמה הוא, כמה ילדים יש לו או מה הרקע שלו, הזדהה עם השיר הזה והזיל בגללו דמעה לפחות פעם אחת. שאפו גדול למוקי שכתב ושר, ליאיא כהן-אהרונוב שהלחין ולאורי אבני שעיבד והפיק מוזיקלית.
גם להם מגיע: "פרח המדבר" - דקלון וסגיב כהן - שיר הנושא מהפרויקט המשותף של דקלון הותיק וסגיב כהן נציג הדור הצעיר, מסכם למעשה את תופעת הקאברים הנוסטלגיים לשירים מזרחיים, וחותם את העידן בו שלטו "הפרויקט של רביבו", שאפילו הם הוציאו השנה אלבום מקורי.
היום אולי קשה לראות את זה, אבל "תרגיל בהתעוררות" הוא שיר עם ממדים היסטוריים, אחד השירים הכי משמעותיים שיצאו כאן בשנים האחרונות, כך הוא גם נכתב וכך הוא גם מושר והוקלט. שלומי שבן, מהיוצרים הבולטים והחשובים במוזיקה הישראלית בעשור וחצי האחרונים (לצד "הדג נחש"), בשיר שכולל הדהודים מעשרות שנים אחורה, השפעות ממשוררים דוגמת אלתרמן ועמיחי, ומבט אל עבר העתיד, עם אמירה קשה שאומרת שבעצם אין חדש תחת השמש ("כלום לא קרה, הכל כשורה") ומה שהיה הוא שיהיה, אמירה שעטופה בסיפור של אהבה ופרידה ואבת של אישה שכולה מחייל שנופל. חוה אלברשטיין, היוצרת הכי מתריסה כאן (מבין היוצרות), דווקא ממרום שנותייה, גובה מעמדה ועוצם נסיונה, מצטרפת לדואט מטלטל עם איכויות ליריות, תאטרליות וקלאסיות. כך נשמעת יצירת מופת.
גם לו מגיע: "כמעט כבר נוגע" - יהודה פוליקר. יהודה פוליקר הוא אחד האמנים המורכבים, העמוקים והייחודיים במוזיקה הישראלית, ולמרות שהיותו עילוי וביישן מייצרת איזשהו ריחוק, שירים מהסוג הזה גורמים לך לרצות לחבק אותו. מהפתיחה שמיד תופסת את האוזן, דרך הטקסט שכרגיל מדבר עליו ועל כולם, התחושה של הרעננות גם אחרי גיל 60, וכמו שהוא עצמו שר: "בחוץ הרוח הנושבת מלטפת ואוהבת, היא קוראת לך לצאת אל העולם האמיתי". נגד כל הציניות והרוע שהיו בשנה הזו, בעולם הזה, טוב שיש שם את פוליקר שינסך אופטימיות ויגיד שאנחנו כמעט כבר נוגעים.
מרץ: "עולם חדש" - אביב גפן
יש הרבה אנשים שלא סובלים את אביב גפן, ונהנים להתקיף אותו בכל פעם שהוא מזמין התקפות, אבל דבר אחד לא יוכלו לקחת ממנו: את היכולת לכתוב שירים. כל מיני מרימי אף מקצועיים טענו ש"עולם חדש" הוא בעצם שיר מיושן שמגיע באיחור של כמה שנים טובות, ועדיין בחודש מרץ הלהיט הזה שלט כאן והכתיב את הטון. שנאמר: איו איו איו איו.
גם לה מגיע: "ואם פרידה" - דיקלה. כבר בסינגל הראשון מהאלבום היה ברור שדיקלה הולכת לדבר חזק השנה. מה שהכי יפה אצלה, מעבר לכניסה שלה למיינסטרים, היא היכולת לשמור על הכנות וליצור דמות נשית של זמרת מזרחית כנה ואמיתית, שהיא תמונת מראה לכוכבות הגדולות בז'אנר.
אפריל: "ימים יגידו" - אייל גולן
כמנהגו בשנים האחרונות, אייל גולן לא משחרר כסינגל את השיר הכי חזק באלבום שלו, ונותן לקהל ולתקשורת לעשות את העבודה, ולו כדי להוכיח עד כמה הוא חזק בשטח. "ימים יגידו", השיר עם השם בעל המשמעות הטעונה ביותר בקריירה שלו בשנים האחרונות, הוא גם שיר הנושא של האלבום "ימים יגידו", שבא לרפא ולתקן את נזקי הפרשה. כצפוי, השיר הזה הפך להמנון בפיהם של המעריצים, ומסמל יותר מכל את המקום העדין שבו נמצא גולן בשנה החולפת - זכאי בעיני חצי מהעם, אשם (מוסרית) בעיני החצי השני.
גם לו מגיע: "סופה" - עמיר בניון. עמיר בניון אוהב ויודע לחולל סופות, אבל אם שמים לרגע בצד את הפוסטים המולחנים שהוא מעלה לפייסבוק, מקבלים יוצר שממשיך להביא את עצמו במלוא הכנות והביקורתיות גם לשירים ה"רגילים". "סופה" הוא מהשירים היותר יפם של בניון בשנים האחרונות, וכמובן עם יותר מרובד אחד של משמעות.
מאי: "נועצת מבט" - עומר אדם
השיר הזה הוגדר כאן עם יציאתו כ"להיט הראשון של הקיץ" (אף אחד לא יכול היה לנחש שזה יהיה דווקא "תקוף, תעשה פיגועים"), והיום אפשר להגיד שז אחד החשובים בקריירה של אדם עד היום, משום שהוא שיר עם מורכבת מוזיקלית שמראה שאדם רחוק מלהיות פוני של טריק אחד, לא שניים ולא שלושה. הוא יכול לשיר כל מיני דברים ולהישמע מצויין, לא מעט הודות ללחן, לעיבוד ולהפקה של אסף צרויה.
גם לו מגיע: "ואולי ביום יפה" - אייל גולן. השיר הכי אופטימי באלבום של גולן שרובו עצוב. השיר הכי רוקיסטי בקריירה של גולן. הלחן עם ההוקים הכי קצ'יים שיצא כאן בשנה האחרונה. להיט סוחף עם לב חצי שבור. לו רק סולו הגיטרה היה פחות קיטשי. העלייה של גולן בסוף מפצה. שיר פצצה.
יוני: "עוד היום" - ישי לוי ומוש בן ארי
בלי שירי אהבה אי אפשר, והדואט הזה, שהיה במשך חודש וחצי ברציפות השיר הכי מצליח ברדיו, הוא משירי האהבה היפים של השנה. הוא לא השיר הכי גדול בקריירה, לא של ישי לוי ולא של מוש בן ארי, אבל בשילוב ביניהם יש ניסיון נחמד להוציא לרגע את האף מחוץ למסגרת, כשהמקצב הוא הקו שמחבר את שניהם.
גם לו מגיע: "אני עף אלייך" - ליאור נרקיס. בשנה שבה לא הפסיקו להגיד שהמוזיקה המזרחית גמרה את הסוס הגיע ליאור נרקיס, שבשנים האחרונות ראה את כל הקולגות שלו מככבים בתוכניות ריאליטי, ושיחק אותה עם השתתפות בסדרת הלהיט הכי גדולה על המסך (לצד "להיות איתה"). שיר הנושא במקרה הזה הוא בונוס, אבל נרקיס הוא אחד שלוקח בונוסים מהסוג הזה ומגביר אותם למקסימום. זמר שהוא אמפליפייר של להיטים.
יולי: "20 אלף איש" - אריאל הורוביץ סיפור החברה הישראלית במלחמה, בקליפת אגוז. אריאל הורוביץ | תמונת AVI:
יפעת גולן
בעיצומה של מלחמת "צוק איתן" שחרר אריאל הורוביץ את "20 אלף איש", שנכתב על הלוויית החייל הבודד שון כרמלי ז"ל מחיפה, אליה הגיעו באופן ספונטני עשרים אלף ישראלים שלא הכירו אותו, אבל חשוב היה להם לחלוק לו כבוד אחרון ולהכיר לו תודה על שהקריב את חייו למענם. מכל שירי המלחמה (והיו עשרות שירים) זה הוא המוצלח והאותנטי מכולם. תוך כדי שהוא מקפיד על פשטות ואיכות, הורוביץ מביט על האישי והאנושי ולא על הממלכתי וההירואי, ומצליח ללכוד "בקליפת אגוז" את סיפורה של ישראל במלחמה הזו.
כזכור, אריאל הורוביץ היה זה שיצר (יחד עם יאיא כהן-אהרונוב) תוך כדי מבצע "עופרת יצוקה" את השיר "רקפות בין הסלעים", שנכתב על התגייסות חיילי המילואים למערכה. והוא כמובן גם בנה של נעמי שמר ז"ל, המשוררת הלאומית שאחראית ל"ירושלים של זהב" במלחמת ששת הימים ו"לו יהי" במלחמת יום הכיפורים. "עשרים אלף איש" שלו מזכיר לנו שעוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד.
גם לו מגיע: "תחזור" - רותם כהן. על רותם כהן עברה שנה מדהימה מבחינת התגלות לקהל הרחב הצלחה, והוא אף נבחר ל"פריצת השנה" במצעד השנתי. אבל לעומת שירי האלבום שלו, שרובם ככולם רומנטיים, במהלך המלחמה הוא הוציא את "רק תחזור", שיר תפילה לשובם של חיילי ה". קיטשי, אבל גם קיטש צרך לדעת לעשות כמו שצריך, ובזה כהן הוא אלוף.
אוגוסט: אביב גפן ומתי כספי - מסתובב
רגע אחרי המלחמה המדינה היתה זקוקה להיסח דעת. ואז הגיע אביב גפן, שיחד עם מתי כספי הוציא את "מסתובב", שיר שנוגע באישי ובכללי, אבל לא נכנס ממש לעומק, עם פזמון שכולם יכולים לשיר לעצמם לבד או יחד במקהלה בפקקי הענק בכבישים, ובעיקר שיר שמזכיר לנו שלמרות המלחמה אנחנו חיים, ואנחנו נורמליים, ויש לנו עוד כמה סיבובים להסתובב כאן במקום הזה. מבחינה רדיופונית "מסתובב" שבר את כל השיאים - שיא שבועי של מספר השמעות, שיא שהייה בפסגת מעד ההשמעות השבועי, ואולי גם שיא כללי שנתי. מדהים.
ספטמבר: "שבע בערב" - דקלה
ב"שבע בערב" כבר היה ברור שזו השנה של דיקלה. שיר שחוץ מצבע הקול שלה וצורת השירה אין בו הרבה מוזיקה מזרחית, ולכן הוא חוה קהלים ומצליח לגעת כמעט בכולם. גם כיוצרת וגם כזמרת זהו כנראה השיר הכי טוב של דקלה מאז "בוקר טוב" המיתולוגי. כי כשהכאב שלה אמיתי ופולח לה את הלב, הוא פולח גם לאחרים.
אוקטובר: "הכי ישראלי" - התקווה 6
יש שירים שנועדו להגניב, להעלות מצב רוח, להזריק אנרגיות, שהמילים שלהם הן אוסף של מכל הבא ליד והליווי המוזיקלי שלהם (במקרה הזה - כלי הנשיפה) נולד מראש כדי לככב במעברונים טלוויזיוניים. עומרי גליקמן וחבריו ל"תקווה 6" יודעים היטב שלשיר "אריק איינשטיין הגדול" ו"אוהבים אותך שמעון פרס" בהפרש של כמה שניות, ייצור אפקט שקשה להתנגד לו. "הכי ישראלי" הוא שיר שעובד על מנוע של ישראליות בגובה העיניים, שעל בסיסו כבר כתבו כאן בעבר בכל מיני וריאציות, מנעמי שמר, דרך חמי רודנר ועד יוסי גיספן, בשיר הזה הגיע הזמן שלהם לשחרר את הרשימה שחרזו בבית, והם אפילו לא חיכו ליום העצמאות.
נובמבר: "הכל בוער" - עברי לידר
מדי פעם מזכיר לנו עברי לידר שכאשר הוא באמת רוצה, הוא יכול לבטא התרסה. זה יצא ממנו עם מוקי ב"מזל טוב ישראל" (אפרופו התקווה 6), וזה הגיח ממנו שוב ב"הכל בוער", שביטא בדרך היפה שלו את מה שהמון ישראלים הרגישו כאן השנה רגע אחרי שנגמרה המלחמה. יפה שהוא מקפיד לשזור מדי פעם גם שירים כאלה בין גלי האהבה.
גם לו מגיע: "עוד שיר אחד" - יובל בנאי. השיר הכי מרגש שיובל בנאי כתב בקריירה. יחסי אב-בן הם תמיד נושא מרתק, ובמקרה של בנאי ואביו שהיה ענק בדרכו, העניין מרתק שבעתיים. מהשירים שיש אנשים שציפו להם שנים. עוד פרק בהיסטוריה המופלאה של השבט, ושל הענף הספציפי מתוכו.
דצמבר: "דרך השלום" - פאר טסי
כבר הרבה זמן לא היה כאן להיט כזה, שמחבר את האליטות החדשות עם הישנות ומפגיש אותן בבית קפה קטן בין השכונות. שיר שתחת כנפי ההתלהבות ממנו וההערצה אליו הפרחה המטאפורית מזמינה את ההיפסטר המטאפורי אליה לדירה, ושניהם לא הולכים הלילה לישון, ולא עושים חשבון.
מוזיקלית "דרך השלום" הוא להיט גדול יותר מ"תגידו לה" של דודו אהרון ו"ערב טוב" של ליאור נרקיס, כי יש בו הרבה פחות "עוקצים" מזרחיים שמרחיקים קהל שלא אוהב את הז'אנר. וכמו ש"BMW שחורה" של אתניקס סיפר על מפגש של "ערס" עם שינקינאית, שבגללה הוא שם ג'ל בפוני ועגיל בגבה, אבל בסוף חזר לשכונה כי שם נמצאת האהבה האמיתית, אצל פאר טסי (עם אבי אוחיון ויעקב למאי) מדובר בסך הכל בסטוץ. כי סטוץ זה הרבה יותר 2014 מבאמת להתאהב. סטוץ זה הסלפי של מערכות היחסים. בראייה כללית, "דרך השלום" הוא השיר הכי חשוב שיא השנה במוזיקה הים תיכונית, לצד "נועצת מבט" ו"ימים יגידו".
