אין תמונה
"'מלחמה' הוא לא מופע פוליטי. אנחנו לא מתנגדים לאף אחד"

"אני לא מסוגל לשמוע את כל הגנרלים לשעבר שהפכו פרשנים. אם אתם יודעים מה צריך היה לעשות לפני שנתיים, למה לא עשיתם את זה כשזו הייתה העבודה שלכם? עכשיו, מחוץ למערכת, הכי קל לשבת ולהגיד מה צריך. לדעתי, צריך לחוקק חוק לפיו קצינים בכירים במילואים יכולים להתבטא בתקשורת מקסימום שנתיים אחרי השחרור. אחר כך שלא ישמעו אותם יותר", אומר קובי ויטמן, היוצר והסולן של אופרת הרוק "מלחמה", אותה כתב בהשראת חוויותיו הקשות כחייל מילואים במבצע "חומת מגן".

אחרי שנה של הופעות באולם צוותא בתל אביב, ועל רקע קרבות מבצע "עופרת יצוקה", הגיעה ההפקה אמש לראשונה לביתה החדש במועדון "תמונע" בתל אביב. נראה שדווקא במתחם האינטימי יותר, מול קהל היושב סביב שולחנות ומגלה טקסטים שכאילו נכתבו באותו היום על חיילים אחרים במבצע אחר, היא מתחילה לקבל את ארומת הקאלט הראויה לה. כאמור, הדרך לא קלה לויטמן ששעות ספורות לפני ההופעה עוד התלבט אם לבטל או להמשיך.

"לוחצים עלי מ"תמונע" לתת תשובה סופית, ואני קרוע מבפנים", הוא אומר בשיחה טלפונית באותו בוקר, "מצד אחד, אני לא רוצה להחמיץ שום הזדמנות להופיע. מצד שני, בתוך עמי אני יושב ואני לא יכול להתעלם ממה שקורה מסביב. אם זה היה תלוי רק בי אין ספק שהייתי עולה לבמה. אבל יש עוד אנשים בהפקה ולחלקם קשה מאד לבצע את השירים האלה בזמן שחיילים נהרגים בעזה".

אין תמונה
הקהל יושב בחושך ובוכה. "מלחמה"

-עד כמה אתה חווה תחושת דז'ה וו בשבועיים האחרונים?
"אני חווה הרבה יותר מזה. אני הרי תושב הדרום. אני גר עם המשפחה שלי בעומר, ונפלו טילים לא רחוק מהבית שלנו, ולקחתי את האישה והילדים למשפחה בהרצלייה עד יעבור זעם, שוב. ביומיום אני בעיקר עסוק, עובד, ממלא את הראש בדברים אחרים. אני לא עוקב אחרי הדיווחים בחדשות, כי ממילא אלו אותם המשפטים החוזרים על עצמם בלופ וזהים לחלוטין לדיווחים מכל המבצעים והמלחמות שכבר עברנו".

"היו לבטים במהלך כל היום, עד שהחלטנו בשעות הצהריים להמשיך בכל זאת", מוסיף במאי "מלחמה" איקה זהר, "מה שהכריע בסופו של דבר, זו המסקנה ש'מלחמה' הוא לא מופע פוליטי. אנחנו לא מתנגדים לאף אחד, אנחנו לא מוחים על הפעולה בעזה, אנחנו מאמינים שצריך לפתור את ירי הטילים על תושבי הדרום והלב שלנו עם חיילי צה"ל ואנחנו מתפללים לשובם בשלום הביתה. ידענו שלהעלות את 'מלחמה' בעיצומן של הקרבות ברצועה ידביק עלינו, לפחות בקרב מגזר מסוים באוכלוסיה, תווית של שמאלנים פלצנים. אין טעות גדולה מזו. עולה לנו בדמים להופיע בעיתוי כזה, ודווקא מסיבה זו אני חושב שהכרחי לא לוותר. יניב לוי, המשחק ב'מלחמה', בכה לי היום בטלפון. הוא דבוק כל היום לטלוויזיה, רואה חדשות, ומרגיש שהוא לא מסוגל, במצב כזה, לשיר מול קהל: 'אל תרוץ קדימה, אל תהיה גיבור', אבל הוא הגיע בכל זאת".

בשעות אחר הצהריים צוות ההפקה מסיים את הקמת הבמה. ויטמן ויניב לוי מבצעים את 'מלחמת אין ברירה' במהלך הבאלאנס. לוי לא מסתיר את אי הנוחות. ויטמן שומר על הבעת הפוקר הקבועה שלו. "כן, החלטתי שהולכים על זה", הוא אומר, "אם לא נצעק עכשיו, מתי נצעק"?

-איך שכנעתם את אנשי הפקה שהתנגדו?
"אף אחד לא התנגד ברמת האיום לא להופיע. כולם הגיעו. בסופו של דבר כולם הבינו ש'מלחמה' זה סיפור שאנחנו מספרים. לא הטפה, לא קמפיין, לא הבעת דעה".

בעשר וחצי בלילה האולם כבר מלא. לא מפוצץ עד אפס מקום, אבל קרוב ל 200 איש מגיעים. טווח גילאים החל בבני נוער וכלה בבני חמישים שחלקם כנראה חוו על בשרם מלחמה או שתיים. בהחלטה משותפת עם ויטמן ואיקה זהר, יניב לוי עולה ראשון לבמה ומקריא מכתב קצר בו הוא מפרט את הלבטים הקשים שליוו את השעות שלפני ומתפלל לשלומם של חיילי צה"ל הפועלים ברצועה. "הרגשנו שחייבים לומר משהו", מסביר זהר מאוחר יותר, "שלא יהיה ספק למישהו בקהל איפה אנחנו עומדים".

אז מתחילה המוזיקה, ובעשר הדקות הראשונות נדמה שהקהל מתקשה לעכל את המילים, סיטואציה בה הטילים מתעופפים בדרום ובתל אביב שרים: "מלחמה, כמה זה נפלא". אבל אז מגיעה פאוזה ראשונה בין השירים, וכמעט בהיסוס ואחר כך בשטף מגיעות מחיאות הכפיים. האווירה מתחממת, ויטמן ושות' צוברים תאוצה, ואז מגיעות גם הדמעות. בתחילה רק אישה אחת היושבת מול קדמת הבמה ואז זה מתפשט. אנשים יושבים בחושך ובוכים, כשאיילת רובינסון שופכת את הקרביים לטקסט "שן עכשיו ילדי הקט, תראה שיום אחד כבר לא נפחד". פה ושם מבחינים בראשוני הגרופיז, המכירים כל מילה בעל פה, וכמובן תחושת ההלם למשמע המשפט המסיים את "מלחמה": "ומה אם מחר זה יקרה שוב"?

בחדר ההלבשה, אחרי, כולם כבר סחוטים לחלוטין. איילת רובינסון, שהגיעה היישר מיום צילומים לפיילוט לסדרה חינוכית מוזיקלית בערוץ הראשון, מסירה את השמלה האדומה ומודה ש"אני לא רואה בעיניים". יניב לוי ממלמל: "היה קשה, היה קשה". איקה זהר נכנס לחדר ומכריז: "זו הייתה החוויה הכי מדהימה שעברתי שנים", והפנים של קובי ויטמן מביעות הכול חוץ מסיפוק. "אני כנראה נהיה דיווה", הוא אומר, "ככל שאומרים לי שזה עובר טוב יותר, ככה אני מרגיש יותר גרוע".