איסלנד היא האור הצפוני, הנופים, ההרים, השלג. חזרתי משם, מפסטיבל "איסלנד איירווייבס" שאולי שמעתם עליו. אבל אם לא, המייסדת שלו היא ביורק והוא מתקיים החל משנות התשעים. הוא כונה "הפסטיבל ההיפי ביותר עלי אדמות" (ולא בצדק, כיוון שאיסלנד מדינה יקרה וההיפי הממוצע לא יוכל להרשות לעצמו לטייל אליה) ובמשך שנות קיומו הופיעו בו להקות רבות מז’אנרים שונים ביניהן Keane, The Kills, Hot Chip, Robyn ,Gus Gus, Sigur Ros ועשרות שמות נוספים ומוכרים.
למרות שאני מגיעה מישראל דווקא אין לי בעיה עם קור (משהו בגנים הפוסט גרמנים-אוסטרים, כנראה), וחשבתי שהכל יהיה ממש בסדר. אבל ברגע שנחתתי ברקייוויק, חטפתי מכת קור שהשביתה אותי לחצי יום במלון שבו שהיתי, ברחוב לייקאבבר -הדיזינגוף של הבירה. אחרי ביקור בבית המרקחת התאפסתי על עצמי לטובת כל הצדדים, למרות מזג האוויר הקשה.
סופה כמו באיסלנד
האיסלנדים הם עם מקסים, עם טוויסט שמרני אחד או שניים. בניגוד לדנים, למשל, באיסלנד ובאיי פארו הסמוכים ממהרים להתחתן ולהביא ילדים. למרות האופי השמרני, זו מדינה שבה קיים שוויון מוחלט בין נשים לגברים עם מקום ראשון בעולם בנושא שיוויניות שכר. השורשים של האיסלנדים הם חצי ויקינגים וחצי איריים. הבנים נראים ממש סקנדינביים והנשים נראות איריות משהו. אגב איי פארו, במהלך הפסטיבל פגשתי סקאוטר של פסטיבל אחר שמתקיים במדינה שאולוסייתה כ-50 אלף איש, ובה על כל חמישה בני אדם יש אחד שהוציא אלבום, מעורר השראה.
ה "איסלנד איירווייבס" מושך גם אלפי אירים שיכורים מדי שנה, אבל גם הרבה דנים, ועל כך אני יכולה להעיד כי במטוס מדנמרק לאיסלנד כמעט כל הנוסעים היו צעירים דנים בדרך לאיירווייבס, חלקם עם ג׳ין אנד טוניק ביד. לכן קראתי למטוס פארטי פליין: במושב לידי ישבה בחורה בלונדינית חמודה שדומה קצת לטיילור סוויפט, התחלנו לדבר והתברר שהיא מופיעה בפסטיבל וללהקה שלה קוראים "Fura".
הפסטיבל מתקיים סימולטנית בעשרות מוקדים שונים ומקוריים בבירה רקייוויק. הופיעו בו 220 הרכבים שונים, רובם איסלנדים וחלקם דנים, אמריקאים, אנגלים ו"הפליימינג ליפס". הלוקיישנים מגוונים: להקות מופיעות בחנויות בגדים, בתי מלון, מוזיאונים, בתי קפה, אודיטוריומים, כנסיות ומבנים עתיקים. למי שרכש כרטיס נותר רק להתבלבל מההיצע ולנסות לראות כמה שיותר, גם בעזרת האפליקציה המגניבה של הפסטיבל שבעזרתה כל אחד יכול לתכנן מה הוא רוצה לראות ומתי.
ההרכב הראשון שראיתי היתה דווקא מקהלה שביצעה שירים מוכרים משנות התשעים עם עשרים זמרות איסלנדיות, מדהים כמו שזה נשמע. אני חושבת שזו הייתה וורסיה קלאסית של "Postmodern Jukebox", להקת הג׳אז ששומעים בוקעת מבתי הקפה בתל אביב. כשדיברתי עם גורן (!) אחת הזמרות, היא לא ידעה למה אני מתכוונת אבל סיפרה לי שהיה לה חבר ישראלי. היוש. ההרכב השני שראיתי הוא הרכב בשם "בירטה", מהאי הקטן פרו איילנדס, שעושה אלקטרו-פופ, הז'אנר הפופולרי על הלהקות ששמעתי בפסטיבל.
_i.jpg "דה נייף באיסלנד (צילום: בר טימור)")
"דה נייף", גרסת מיומנה
ביום השלישי של הפסטיבל התפלגו הפארטי גוארז. מחנה אחד מונה את המתפקדים ל-"The Knife" והשני ל-Future Islands, שהופיעו באותה שעה על במות שונות. למרות שרציתי ללכת לפיוצ׳ר, החלטתי ללכת ל-"The Knife". יש לי כמה חברים שאוהבים אותם מאוד אז סימנתי אותם כצפיית חובה. ההופעה שלהם התקיימה בהיכל ההופעות הגדול ביותר בריקייוויק שהיה מלא עד כמה שאפשר, אך עדיין לא דחוס והיסטרי, מה שאיפשר לי לעמוד די בכיף בין השורות הראשונות.
_i.jpg "דה נייף באיסלנד (צילום: בר טימור)")
את "The Knife" הקימו אח ואחות, אולף דרייג׳ר וקרין דרייג'ר אנדרסן. בפועל הופיעו על הבמה שנים עשר איש ששרו, תופפו בכלי הקשה שונים, רקדו באקסטזה והניעו את האגן בטירוף, על רקע של אלקטרו-סינת'-פופ אקספרימנטלי. רגע חשבתי שנקלעתי להופעה של בת-שבע יחד עם מיומנה. מי שהתקרב לבמה יכול היה להבחין שפניהם צבועים באיפור פנים אינדיאני מרובה נצנצים, עם לוק שכלל חליפות סאטן בצבעי טורקיז ותכלת.
The Knife @ Iceland Airwaves 2014 from Diego Angemi on Vimeo.
זה היה מופע שלא מושר כולו בחי, שהזכיר ג׳אז פגאני, כאוס אנדרוגיני ומופע ריקוד אמביציוזי עם גישת anti -everything. הוא כלל גם מנטרות כמו: "אני לא גבר, אני לא אישה, אני שניהם, אני כלל לא, את/ה לא אוהב/ת את זה, קחו נשימה", ודקלום פואמה שכללה רעיונות של אהבה עצמית וצידוד במראה מוזר כנגד הנורמות החברתיות.
מיד אחרי שהסתיימה ההופעה של "דה נייף" מיהרתי בקור של אפס מעלות לקצה השני של העיר, להופעה של "קאריבו", הקנדים המפורגנים שחיממו לא מכבר את רדיוהד. בחוץ היה תור שלא יבייש את מועדון הברגהיים ביום שבת, אך לשמחתי למי שהיה ברשותו צמיד עיתונאי הכניסה הייתה נטולת טורים. נכנסתי לאולם רחב ידיים, מחומם ואלגנטי, ובו להקה במדי ״הכל לבן״ על במה נטולת קישוטים, ממנה יצאו אחת לכמה זמן גיצי אש וסולו טמטמים אקספרימנטלי.
קאריבו לא חתיכים והמוזיקה שלהם פופיסטית וקליטה עם ביטים נקיים, אלקטרוניקה וריפים מלודיים. הקהל אהב ורקד שירים מאוד נעימים לאוזן, עם קולו הסמי-מלאכי של הזמר דן סנייט, שחוסר הפוזה שלו יצר אווירה נעימה ורגועה. ההופעה הסתיימה עם הלהיט "Can't do without you".
הפליימינג ליפס מושפעים מסיירוס?
ביום שלמחרת הופיעו ה-"Flaming Lips" ו-"The Run For Drugs". ההופעה של הליפס נערכה בהיכל וודה-פון שבדרך כלל משמש כהיכל ספורט, אך הסאונד הפתיע לטובה. היא היתה צבעונית ברמת ססגוניות שלא הייתה מביישת את מיילי סיירוס, ואולי זה חיובי, כי גם רוקנ'רול צריך קצת צבע. סיירוס היא ידידה טובה מאוד של סולן הלהקה וויין קוויין, אז אולי בכלל היא המוזה מאחורי השואו המטורף שהפליימינג ליפס הרימו באייסלנד איירוויבס, עם יותר מכמה גימיקים.
הראשון ביניהם היה בלוני הליום בצבע כסף, שריחפו מעל הבמה עם הכיתוב "Fuck Yeah Iceland", ואאוטפיט מוגזם ומגניב כאחד בירוק זרחני. הסולן קוויין לבש סווטשירט ירוק שהזכיר בובת רחוב סומסום, ממנו השתלשלו פונפונים בשלל צבעי הקשת, ושיער ארוך בצבע שחור-כסף פרוע. מידיו משתלשלים חוטים מטאליים בצבע כחול, שתאמו לתפאורה הכללית, אשר כללה כמות גדולה של קונפטי, גופי תאורה דמויי נחשים תלויים מהתקרה ובלונים בדמויות סנטה קלאוס, שמש ופרפרים.
ההופעה החלה בדברי תודה לקהל, אלמנט שיחזור על עצמו לאורך כל הערב, כולל מיני-הרצאה על הזמרת ביורק ובקשה אישית לאיסלנדים להתייחס אליה כאל אוצר טבע. מעניין שדווקא מספר איסלנדים שדיברתי איתם מתייחסים באופן אמביוולנטי :יש שאוהבים אותה ויש שלא, ובניגוד למה שנהוג לחשוב, היא ממש לא מאמי לאומית.
בין תודה אחת לשנייה הפליימס פירגנו לאיסלנדים את הרפרטואר המוכר שכלל שילוב של שירים ישנים וחדשים כמו “??She Don't Use Jelly, Do You Realize” וכמה קאוורים ביניהם "Lucy in the Sky With Diamonds" של הביטלס. קוויין הוא זייפן לא קטן אבל ככותב שירים יש לו קו ברור: פולק-רוק משולב באלמנטים רוחניקים. מה שאולי מסביר את עדת המעריצים ה(כמעט) עיוורים שיש לו ואת הטריק המסורתי שקצת מזכיר את ישו: הליכה על הקהל בתוך בועה. ההופעה מסתיימת במלה LOVE בוערת מהמסך הוידאו ארט. איך לא?.
עוד שתי להקות שהופיעו באיסלנד איירוויבס וכדאי להכיר: East Asia Youth, Orchestra Of Spheres.