השנה האחרונה הייתה מטאורית עבור Lucille Crew ופריצתה לתודעה המקומית והעולמית, עם סינגלים שלא יוצאים מהראש וקליפים שוברי אינטרנט. לפני שנתיים התגבש ההרכב שפועל היום, עליהם ניתן למנות את ישגב דותן - המוח מאחורי הפרויקט, המפיק והגיטריסט; יוסי עדי - המתופף ואחד החברים הותיקים בלהקה; הראפר ג'ואל קובינגטון (רבל סאן), על המיקרופון והפלואו; והזמרת גל דה פז, שקול המאמא שבוקע ממנה בהופעות ידהים כל אחת ואחד.

לוסיל קרו
הכי הרבה אנשים בעולם. Lucille Crew | צילום: דנה מאירסון, יחסי ציבור

ישבנו לשיחה צפופה (ליטרלי), עם המון צחוקים, חצי בעברית-חצי באנגלית (בשביל רבל סאן, שמתבל את התשובות שלו במילים בעברית), בסלון דירתה של דה פז. אבל רגע לפני שנכנסים לעומק, ומנסים לנתח ביחד את המוזיקה ואת ההשפעות עליה ולדבר על השאיפות העתידיות כלהקה, חובתי להעלות את השאלה שאף אחד לא העז לשאול: למה Lucille?

ישגב: "לא יצא לי לענות על זה, אבל אנסה לנסח תשובה: השם עצמו הגיע מחברה שלי לשעבר. לא זוכר בדיוק את הסיטואציה שזה היה, אבל איכשהו זה הגיע ללוסיל, ואהבתי את הרעיון. זה שם עם המון משקל, במיוחד בז'אנרים שאנחנו מתעסקים בהם - אם זה השיר של ליטל ריצ'רד, או הגיטרה של בי.בי קינג, או אשתו של לואי ארמסטרונג..."

גל: "הכי מצחיק אותי אנשים שחושבים שזו אני לפעמים. הייתה איזו חזרה שלא באתי ואמרו לי שהסאונדמן שאל 'אז מה, לוסיל לא באה היום?'."

ג'ואל: "לפעמים תהיה איזו מכונית שעוברת לידי ויצעקו לי מהחלון 'Lucille!'. ואני חושב לעצמי 'אין לי חברה בשם הזה', ואז נופל לי האסימון."

Lucille Crew החל ב-2012 כפרויקט אולפן של ישגב דותן, שמבוסס על שילוב של סוגים שונים של מוזיקה שחורה - בעיקר Fאנק, סול והיפ הופ. הזמרת המקורית בלהקה הייתה אסתר רדא, שהכירה לדותן את רבל סאן. הם הקליטו כמה קטעים ביחד - כולם באנגלית. עוד בפורמט הראשוני של ההרכב, שהיה נטול כלי נשיפה, המטרה הייתה ברורה: להקליט כרטיס ביקור שבין היתר יטיס אותם לחו"ל. עם הזמן, לארסנל הסגנונות שלהם נוספו גם השפעות של בלוז, נגיעות של רוק פה ושם, מוזיקה אלקטרונית, קצת בלקנית ולפעמים אפילו קצת ים תיכונית-מזרחית.

כדי לתאר את המוזיקה שלהם, קופץ לי לראש מושג שנקרא "קניבליזם תרבותי": שילוב של אלמנטים אמנותיים שונים (ז'אנרים מוזיקליים בעיקר) שיוצרים משהו אחד ייחודי. "זו האמנות בהיפ הופ", אומר קובינגטון. "זה באמת, כמו שאמרת, קניבליזם של סגנונות ותרבויות. היפ הופ מכיל כל כך הרבה סגנונות מוזיקליים שונים. זה מתחיל מהבסיס של הסימפול - למפיק צריך להיות טעם וידע מוזיקלי מאוד רחב, כדי שיוכל לחפש ושתהיה לו הסבלנות למצוא את הסימפול שממנו אפשר יהיה להתחיל הכל. כשאני שוקל אם להצטרף לפרויקט חדש אני קודם כל מסתכל על המפיק ועל המנעד המוזיקלי שלו - איפה הוא מתחיל, איפה הוא נגמר, ואיך אני מצטרף אליו בכל הסיפור הזה ומתחבר למקורות שלו."

הכל היה טוב ויפה, Lucille Crew החלו להופיע כהרכב מגובש, יחד עם יוסי עדי על התופים, שנשאר עד היום - ואז אסתר רדא החליטה לעזוב כדי להתמקד בקריירת הסולו שלה. מאותו הרגע החלה תקופה די מטלטלת ללהקה. אבל דותן החליט שלא לתת לזה לעצור אותו, והקלטות האלבום הראשון, שיצא ב-2014, כללו כמה זמרות שנכנסו לנעליים של "לוסיל".

ישגב: "אני לא עשיתי שום דבר שקשור במוזיקה מקצועית עד אז, אז זה היה סוג של זעזוע שצריך היה לראות איך ממשיכים איתו. אבל מראש תמיד היה וייב ש-Lucille זה השלם שגדול מסך חלקיו - שגם אם אני, לצורך העניין, ארגיש שזה כבר פחות מתאים לי, הדבר הזה עדיין ימשיך לרוץ. אז היה טבעי שלא קיפלנו את הבסטה אלא חיפשנו עוד זמרות. בהקלטות האלבום הגענו למסקנה שיש לנו את האופציה לבחור זמר או זמרת לכל שיר שאנחנו רוצים."

ככה הכירו חברי הלהקה את גל דה פז - שבאה להקליט שיר אחד ו"שודלה" לשיר נוסף. אחרי ההקלטות, טסה דה פז לארה"ב לתקופה ממושכת. כששבה לארץ הוזמנה על ידי Lucille Crew לעבוד איתם באופן קבוע, מה שהפך במהרה לחיבור טבעי.

לוסיל קרו
גל דה פז. באה לקטנה, נשארה לתמיד | צילום: גאיה סעדון, יחסי ציבור

גל: "בהתחלה אני בכלל הייתי בראש של לעשות רק את המוזיקה שלי עם הלהקה שלי ושאין לי זמן. אבל הרגשתי שאני נשאבת לתוך זה, וזה לא משהו שאת מוותרת עליו. זאת הזדמנות, כי כמו שישגב אמר - זה באמת השלם שגדול מסך חלקיו. זה גם מלמד אותך לתפוס מקום אחר על הבמה ממה שאת רגילה. יש משהו בדינמיקה, שבאמת - לאף אחד פה אין אגו. זה מאוד מורגש. כולם שמים את האגו שלהם בצד, ו-Lucille זה האגו. יצא לי להופיע במלא פורמטים, אבל לא נתקלתי במשהו דומה, לא כמשתתפת וגם לא כצופה."

יש אמנים או להקות שאתם מרגישים שהשפיעו על הסאונד של Lucille Crew באופן מיוחד?

ישגב: "המון. זו הבעיה. או היתרון. זה יכול להיות גורילאז, מובי, גם ביגי וטופאק.... ה-Roots בשבילנו הם פורמט דומה - כשלא הייתה לנו זמרת קבועה, הלהקה הזאת ממש עמדה לנגד עינינו."

גל: "ישגב גם מאוד מושפע מגאנז אנד רוזס."

ישגב: "כן, וזה הקטע - יש את ההשפעות הקולקטיביות שציינתי, ויש גם את ההשפעות שכל אחד מביא עם הכלי שלו - ליוסי יש את קינג קרימזון, ברק החצוצרן מנגן הרבה בלקני, אדירי הסקסופוניסט מגיע מרגאיי... אז מרגישים את כל זה."

יוסי: "אם לצורך העניין גל מגיעה מרקע של רוק, ואני קצת יותר מפולק או ג'אז - כל אחד מביא את מה שהשפיע עליו לפני זה ליצירה המשותפת."

מי מגיע עם הרעיונות לתוכן של השירים? ישגב? ג'ואל? גל? בריינסטורמינג קבוצתי?

ג'ואל: "לא, יש לנו פה דיקטטורה פחות או יותר. (צוחק) אין שום הליך דמוקרטי."

ישגב: "יש, אבל הוא שקרי."

ג'ואל: "בדיוק כמו הליך דמוקרטי! אבל אם להיות כנה, זו הדרך שאני מעדיף. אני חושב שעבודת המפיק היא להיות הקפטן ולנווט. יכול להיות שיש לי איזשהו חזון, אבל המפיק הוא זה שמכתיב את הכיוון. ככה אני אוהב לכתוב. וזו הדרך שבה אנחנו כותבים את המילים בקטעים של Lucille. הרבה פעמים, הוא (ישגב) יביא לי רעיונות, קונספטים, ויגיד לי "תראה, השיר הזה מדבר על ככה וככה", והרבה פעמים אני אשאל אותו לגבי האווירה וה-Feel של השיר, מה הצבעים שהוא רואה בו וכל מיני כאלה..."

בשביל רוב האנשים הדבר הראשון שתופס את האוזן זה קודם כל המוזיקה עצמה, ורק אחר כך התוכן, בטח כשיש גרוב סוחף. יש מסרים שאתם מנסים להעביר בטקסטים ומרגישים שהם קצת מתפספסים בגלל זה?

ג'ואל: "המטרה של שיר היפ הופ טוב היא להכות בשלבים. באמריקה, הדבר הראשון שהמאזין שם לב אליו זה הבייס ליין. אחר כך הוא יישמע את המילים עם הזמן, ואז הוא כזה 'שיט, עכשיו אני מבין על מה השיר מדבר'. יש קטעי ראפ שהקשבתי להם במשך 15-20 שנה, ובכל פעם שהקשבתי למילים מצאתי בהן משהו שגרם לי להבין את המשמעות העמוקה יותר של כוונת הראפר. כל הקטע בהיפ הופ זה לקחת את הזמן כדי להבין אותו. את יכולה ליהנות ממנו ולרקוד ממנו ולזוז איתו בראש חלול כל היום. אבל אם את רוצה להבין אותו, זה לוקח זמן."

ישגב: "זה לא שכל שיר בא עם טקסט מוכן ואנחנו אומרים 'טוב, בואו נפיק לזה משהו'. בדרך כלל ג'ואל יבוא עם נגיד שני וורסים (בתים בהיפ הופ) ונושא... יכול להיות שאביא איזשהו ביט שלוקח לכיוון אחד, וג'ואל ייקח את זה למקום אחר, ואז גל תיקח את זה למקום אחר בכלל."

יוסי: "נראה לי שבגלל שחשוב לנו להעביר את מה שאנחנו רוצים להגיד דרך הטקסט, שמנו על זה דגש גם בקליפים. אם יש קליפ ליריקס אז רואים את כל המילים ואפשר לשבת ולקרוא את זה, כמו למשל בקליפ שעשינו ל-Big City, עם המאיירת תמר 'קוקי' אריאל'."

זה לא סוד שקשה להתפרנס מאמנות בכלל וממוזיקה בפרט, בטח בארץ ובטח כשמדובר בהרכב כל כך גדול שצריך להתחלק ברווחים. אז בזמן שחלק מחברי Lucille Crew מצליחים להתקיים ממוזיקה - בין אם מפרויקטים צדדיים, לימוד כלי או אפילו עריכה מוזיקלית לאפליקציה ולפרסומות - ישנם חברי להקה שמחזיקים בדיי ג'וב "רגיל", למען היציבות הכלכלית.

ישגב: "לחלק מאיתנו יש 'עבודה של גדולים', מה שנקרא. יוסי פה, איך שאת רואה אותו - ילד שלי מוצלח - דוקטור למדעי המחשב עוד שניה."

גל: "אין כזה דבר כבר להיות 'אמן Pure'. לא אם את רוצה להגיע לקהל, או שיש לך כסף לשלם למישהו שיעשה בשבילך הכל. אמנים היום, לצורך העניין, חייבים לדעת לערוך דברים ולשווק את עצמם באינטרנט... הם עושים את הכל."

ג'ואל: "את יודעת מה קורה ל'אמנים טהורים'? הם מתאבדים. אני אישית אוהב להיות באטמן - אוהב שיש לי את העבודה המשרדית במהלך היום, ואז פתאום 'פוף' אני משהו אחר בלילה."

גל: "זה עוזר לך להישאר שפוי. פעם מוזיקאי היה נחשב לכזה רק אם הוא היה מתפרנס מגיגים וחלטורות."

כמו חתונות?

ישגב: "חתונות אנחנו עושים!"

גל: "וזו לא התפשרות אמנותית."

לוסיל קרו
בחתונה שלכם | צילום: גאיה סעדון, יחסי ציבור

הרבה מוזיקאים יגידו שבשבילם זה די למות מבפנים.

גל: "אני הראשונה שתגיד לך את זה. אבל באירועים עם Lucille - תכלס, רוב ההופעה זה מוזיקה שלנו. אז צריך לדעת מתי לעמוד המקום שלך, אבל אל תהי תמימה- יש מציאות. תבחרי את הקרבות שלך. אם זה מכניס עוד כסף ללהקה אם נעשה מחרוזת ביונסה, אז יאללה. זה לא כזה נורא. כי אנחנו תמיד ביחד, וזה גם מצחיק."

ישגב: "אבל מעבר לזה, בנאדם מתחתן פעם אחת - או שלוש או עשר, לא יודע, כל אחד והאמונה שלו - והוא בוחר ביום הזה להביא את Lucille Crew. בהקשר הזה, זו כן איזושהי חותמת מעניינת."

גל: "וגם אם את מצליחה לתת בראש בהופעה עם קהל של אירועים - וזה לא תמיד קל - אז במקומות כמו אינדינגב, או מקומות גדולים שהקהל אוהב אותך, את עפה."

ישגב: "זה חשוב. בתוך העולם של Lucille כעולם שלם, ולא של כל אחד עם העניינים שלו בחוץ, זה האיזון הפנימי - ההופעות הפחות מלאות, או חתונות, או הופעות שפחות זורמים איתך."

ויצא לכם להופיע מול קהל שלא הכי זרם איתכם?

ישגב: "בטח! (כולם צוחקים) נגיד, הופענו ב'עיר הבירה' באשדוד, יחסית בהתחלה שלנו. זו הייתה במה גדולה מאוד, ולא היינו רגילים להיות במרחק של קילומטר אחד מהשני, זה הוציא אותנו מאיזון קצת. זו הייתה הופעת חימום לכנסיית השכל, הזיה לאורך כל הדרך. הקהל היה קהל של משפחות, מבוגרים וילדים, והסט אפ היה דומה לאיצטדיון וומבלי בערך, עם גדר של 10 מטר שמפרידה בין הקהל לבמה. לא נראה לי שהיה בנאדם אחד שרקד. היה... מעניין."

גל: "דווקא בהופעות האלה אנחנו יותר מחוברים אחד לשני. זה נהיה מן חזרה מצחיקה כזאת. אבל בהופעות שהן ממש שלנו זה סיפור אחר. הקהל של Lucille זה קהל מטורף, אני לא חווה את זה בשום הופעה אחרת, בשום מקום, בשום דבר. זו מסיבה משוגעת איתם."

ג'ואל: "תמיד יש לנו קהל נהדר. זו תחושה נפלאה כשאתה יוצא אל הבמה ואתה רואה אנשים שכל מה שאתה צריך לעשות זה להושיט להם את היד והם יקחו אותה."

ישגב: "אסור לנו לקחת את זה כמובן מאליו, כי העובדה שישבנו באולפן והרכבנו משהו ביחד שאנחנו אוהבים, לא בהכרח אומר שתופיע בבארבי ויהיה לך קהל של 800 איש שרוקדים לדבר הזה."

עושה רושם ש-Lucille Crew בכלל לא לוקחים את הקהל שלהם כמובן מאליו. אחרת לא היה נוצר כזה קונצנזוס סביב האנרגיות שהם מקרינים מהבמה אל מי שצופה בהם פעם אחר פעם. כל ביקורת על ההופעות של Lucille, בין אם על בימת מועדון הבארבי או באוויר הפתוח בפסטיבלים כמו אינדינגב או אינדי סיטי, תציין ללא יוצא מן הכלל את המסיבה שמתחוללת מהרגע שהלהקה מתחילה לנגן. ולא רק בארץ - גם בחו"ל כבר הספיקו להתלהב מהם, ואחרי טורים מוצלחים בגרמניה ובבריטניה, גם קיבלו פניות לפצוח בטור בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: "קראו לנו לבוא להופיע בצפון אמריקה", אומר דותן, "וכרגע אנחנו עובדים על זה, אבל זה הרבה יותר קשה לוגיסטית בפורמט של המון אנשים."

לוסיל קרו
כובשים את האינדינגב | צילום: גאיה סעדון, יחסי ציבור

כשאתם חושבים על העתיד של Lucille Crew, כמה אתם מרשים לעצמכם לחשוב בגדול?

גל: "ישגב חושב רק בגדול. בגלל זה הדברים נשמעים כמו שהם נשמעים."

ישגב: "אני כל פעם אומר שלא אחזור על זה בראיונות... היה לנו ראיון שעשו מזה כותרת ואז צחקו עלי כי יצאתי כאילו יצור, אחרי שאמרתי שהגראמי זה לגמרי הכיוון."

גל: "בעיני אתה לא יצור בכלל. כי אם לא תכוון לשם אתה לא תגיע לשם."

ישגב: "מבחינתי זה משהו שיכול לקרות. זה עניין של צירופי מקרים ודחיפה וטיימינג, ומיליון משתנים אינסופיים כאלה. בסופו של דבר נראה לי שאם אתה מביא בתחום הזה מוצר טוב שמדבר אל אנשים ועושה את העבודה, או שהתמזל מזלך להיתקל באנשים הנכונים שגם יגרמו לזה לקרות בשבילך קצת, זה שם המשחק."

יוסי: "גראמי, לא גראמי, זה לא משנה - אני אחזור רגע לדוגמה של הקליפ של 'Big City', כי זו דוגמה טובה של כן לחשוב בגדול וכן להציב איזשהו יעד ולחשוב איך מגיעים אליו, ואז להיות הכי יצירתיים בעולם כדי להשיג אותו. לישגב היה רעיון מאוד גדול לקליפ הזה, וכל מי שנפגשנו איתו כדי לשאול לגבי התקציב נתן מחיר שהיה הרבה מעבר למה שיכולנו להרשות לעצמנו באותה תקופה. ניסינו לחשוב איך לקדם את זה מפה. בנינו שולחן, וחשבנו שצריך להיות נוף, אז ישגב פנה לכל מיני משרדים בבניין אלקטרה, ודרך קשר שיש לי עם גוגל הם הסכימו לתת את המשרד שלהם ללילה, ושם צילמנו. בקיצור, אם היינו מוותרים ישר על ההתחלה לא היינו מגיעים לזה. אז נראה לי שזאת הפואנטה של הגראמי."

ישגב: "העניין הוא שהגראמי הוא לא בשביל התהילה. כשאני אומר 'גראמי' אני מתכוון לזה שאם אנחנו עומדים על הבמה בקבלת הפרס, זה אומר שכך וכך אנשים אהבו את מה שעשינו ושמעו את מה שעשינו. המטרה שלנו היא להגיע לכמה שיותר אנשים."

ג'ואל: "בשבילי, לקבל גראמי אומר שאני אגיד כל מיני שיט דפוק בטלוויזיה."

ישגב: "אתה תהיה כזה 'פאק יו קנייה!'".