שאלו פעם את ג׳וזף הלר ("מלכוד 22") איך זה מרגיש להיות אחראי ללהיט אחד ענק ואז להמשיך ליצור במשך כל חייך עם ההבנה שאת אותה ההצלחה לא תצליח לשחזר. ״זה מרגיש בכלל לא רע כי אני לפחות הוצאתי להיט אחד ענק. הרוב המוחלט לא עשו אפילו את זה״, ענה האדם שאחראי לאחד מספרי המלחמה הטובים בכל הזמנים ולעוד שלל יצירות נשכחות לכל הדעות.
גרי ניומן אומנם לא ניפק אף פעם יצירה בודדת ששינתה את פני התעשייה, אבל התחושה החמצמצה שליוותה את חייו של הלר לאור הצלחתו החד פעמית, מלווה גם אותו כבר עשרים וחמש שנים. ב- 1979 הוא שחרר את "Cars", שהיה להיט מסחרי בין לאומי, אך מלבדו כמעט כל עבודותיו נשארו בגדר סוד שמור בקרב מעריציו, שקוראים לעצמם ה"ניומנויידס". בניגוד להלר, נראה שלניומן זה לא מספיק. אפילו מספר הטלפון הפרטי שלו, שנפתח ב-666 , רמז לי מהפתיחה שמדובר באדם שלא מוותר על הפוזה הנחוצה לכוכב רוק שרוצה להמשיך לבעוט.
גארי ניומן בהופעה, 2013
-אתה נחשב לאחד מאבותיו של הז׳אנר ה"ניו ווייב", אתה מהראשונים שדחפו את השימוש בסינתיסייזרים. האם המספר 666 אומר שיכול להיות שבעצם תמיד חלמת להיות כוכב רוק כבד?
"(צוחק) האמת שלא. זה היה ממש במקרה. היגרתי עם המשפחה ללוס אנג׳לס לפני כשנתיים. קנינו ארבעה מכשירים סלולאריים ודווקא המספר שלי התחיל ככה. מקרי לגמרי. גם המראה שלי בתחילת הקריירה, עם כל האיפור, היה מקרי לא פחות. לפני הופעה בתוכנית "טופ אוף דה פופס" הפנים שלי היו מכוסות בפצעונים, אז המאפרת כיסתה אותי בצבע לבן כדי להסתירם. אני הוספתי את העיגולים השחורים מסביב לעיניים וזה פשוט הסתדר ונהיה חלק מהלוק שלי".
-עיגולים שחורים? שמע, כרגע תשע בבוקר אצלך בבית ואנחנו מדברים. האם אתה מודע לכך שלהיות ער בתשע בבוקר זו עברה חמורה על חוקי הרוקנ'רול הבינלאומיים?
"הייתי שמח לקום בשתיים בצהריים כמו שעשיתי בעבר, אבל זו כבר לא אפשרות. יש לי שלושה ילדים שצריכים שאכין להם סנדוויצ׳ים, שאסיע אותם לבית הספר ויש לי קריירה לתפעל. יש לי הרבה להספיק ואין מקום לפוזה מיותרת".
-זו הסיבה שעברת לקליפורניה? אתה מתנהג שונה בגלל האלבום החדש שלך "Splinter"?
"בהחלט. הקריירה שלי לא התנהלה כמו שצריך. אני מרגיש פספוס. אני לא התנהלתי כמו שצריך. זו
הסיבה שעברתי לארצות הברית, למרות שאף אחד לא סייע לי בכך. החלפתי הנהלה, החלטתי למצוא את ההפקה הכי ראויה והחלטתי לעשות הפעם הכל נכון. הכי נכון שאני יכול".
גארי ניומן בגלזגו: " Cars" ו-"Are Friends' Electric"
-האם העובדה שאתה מתחיל את סיבוב ההופעות לאלבום הזה דווקא בישראל קשורה לכך?
"בהחלט. אני רוצה להגיע לקהל שעדיין לא מכיר אותי. כל הקריירה שלי פחדתי לצאת מהגבולות של
המדינות שבהן הכירו אותי. הופעתי בעיקר באנגליה וארצות הברית וכעת אני מוכן לעבוד קשה בשביל המוזיקה שלי. בפעם הראשונה, אז אני אגיע לכל המקומות שבהם אף פעם לא הייתי ושעבור הקהל שגר בהם אף פעם לא עבדתי, אם זו ישראל שנורא מסקרנת אותי, או דרום אמריקה ואפילו מזרח אירופה".
-הרבה אנשים לא מכירים אותך, אבל אמנים מאוד מפורסמים כמו דיוויד בואי, דייב גרוהל וטרנט
רזנור מציינים אותך ואת עבודתך כהשראה גדולה. להקות צעירות רבות חייבות את הסגנון המוזיקלי שלהן לפריצות הדרך שאתה וחבריך לז׳אנר יצרתם.
"אני מודה שלא קל לי כשאני שומע על אמנים בסדר הגודל הזה שמסמפלים את המוזיקה שלי או אומרים מילים חמות על עבודתי. אני אדם מאוד חסר ביטחון. אני יכול לעבוד כל הבוקר על שיר חדש, להיות בטוח שעומד לצאת מהאולפן להיט ענק חדש, ואז בצהריים לשמוע את הסקיצה לבד ולחשוב פתאום שמדובר בזבל מזוקק. כשאתה מתנהל ככה, קשה לך לקבל מחמאות מאחרים. זה מרגיש לי כמו הסחת דעת מהעבודה על הדבר הבא. אני לא יכול להרשות לעצמי להסתנוור וחייב לעבוד קשה על האלבום הבא. בכל פעם מחדש".
-הדחף הזה לגבי העבודה הבאה, לגבי האלבום הבא, האם היא קשורה לעובדה שכולם מכירים אותך בגלל להיט אחד או שניים מלפני עשרים וחמש שנים?
אני לא בטוח. אני חושב שכן, אבל לא יכול לדעת בוודאות. מה שאני כן יודע הוא שאמן אמיתי לא יכול
להסתמך על להיט כלשהו שהוציא פעם. גם אם השיר הזה הכניס לו המון כסף, גם אם כולם אוהבים
אותו ומבקשים לבצע אותו פעם אחר פעם, אסור לאמן אמיתי להסתפק בכך. מוזיקאים רבים מתנהגים כפוליטיקאים ועושים ואומרים רק מה שאחרים מצפים מהם. אני לא רוצה לחיות ככה. זה מייסר אותי, זה משעמם אותי, לא בשביל זה אני יוצר".
Love Hurt Bleed, מתוך האלבום האחרון "Splinter"
-נראה שאין הופעה אחת שבה לא לוחצים עליך לבצע בפעם המי-יודע-כמה את " Are Friends Electric" או "Cars". עד כמה זה מבאס אותך?
"האמת שאם זה היה תלוי בי לא הייתי מבצע את השירים האלה לעולם. הייתי משאיר אותם בעבר. אבל אני לא העיקר. הקהל הוא העיקר. אני מקבל בהבנה את הדרישה שלהם לשיר שהם מכירים ומזהים. אני לא מעריך נוסטלגיה. זה רגש טיפשי ומיותר בעיני, אבל הקהל בהופעות הוא תמיד הדבר הכי חשוב עבורי. אני יוצר בשבילי אבל מופיע בשבילם ואם הם רוצים לשמוע את השיר ההוא, או שירים אחרים, שה'פו פייטרס' ולהקות אחרות סימפלו לאורך השנים, אז אעשה גם אותם. אשלב בינם לבין האלבום החדש שלי, שבו אני כל כך גאה".
-מבקרים כתבו שהאלבום החדש לא אנושי מספיק, יותר מדי מכני וכל מיני תלונות אחרות שהם לא העלו כשביקרו למשל את האלבום החדש של "דאפט פאנק".עד כמה זה מתסכל אותך?
"תמיד היו לי יחסים קרירים עם המבקרים וחמים עם יוצרים אחרים. לא אשקר, קשה לקרוא ביקורות לא מפרגנות, אבל האמת היא מה שחשוב זו האמת שלי ובעשור האחרון גם המבקרים התחילו לכתוב עלי דברים טובים. הרוב של הכתבות היו דווקא מאוד חיוביות ולא אשקר, נחמד היה לי לקרוא אותן. אני מרגיש שזה (גם) פרס על העבודה הקשה שלי".
געגועים לפרארי
-השתתפת בתוכנית ריאליטי בריטית שעסקה במרוצים. האם אתה חובב מכוניות ועל איזו אתה נוהג כיום?
"(נאנח) אני הולך לאכזב אותך. פעם היו לי פרארי נהדרות ומכוניות נפלאות אחרות וכל כך נהנתי לנהוג עליהן. היום יש לי שברולט גדולה ומרווחת כדי שלילדים שלי יהיה מקום לזרוק זבל בכל מקום. אם עדיין הייתי נוהג על מכוניות מהנות, אני מניח שלא הייתי זוכה לפרסים על התגובות שלי, אחרי שהילדים היו עושים דברים שכאלה. הם באים לפני האהבה שלי למכוניות".
איפשהו בלונדון נראה לי שג׳רמי קלרקסון מ"טופ גיר" הבריטית התעטש כרגע וחשב לעצמו שמישהו אמר משהו טיפשי מאוד.
"והוא צודק. אתה יודע, נראה לי שבכלל לא מגיע לי להיות כוכב מוזיקה עם כל התפיסות האלה שלי לגבי החיים".
נראה לי שב-10 ו-11 בפברואר תהיה לך הזדמנות להוכיח בדיוק ההיפך לקהל הישראלי.
"ואני מתכוון לעשות בדיוק את זה".