השיחה עם פבלו רוזנברג נערכת רגע לפני שהוא עולה להופיע עם התזמורת הסימפונית של חיפה. 77 נגנים מחכים שיעלה לבצע תשעה משיריו בעיבודים מיוחדים, שניים של פרנק סינטרה ושניים של אלביס פרסלי. רוזנברג, עם קריירה של יותר מ-20 שנה, שמח על המעמד המיוחד, ומגלה שהוא נהנה יותר ךשיר אלביס וסינטרה מאת שיריו שלו. "אני קודם כל זמר", הוא אומר, "ואני אוהב ווקאליסטים גדולים. סינטרה המציא את ההגשה ואלביס זה המלך, הם היו חדשניים. הייתי שמח לשיר גם פרדי מרקורי, אבל זה קשה לי. הוא באמת אחד הכי גדולים וצריך עוד קצת אומץ".
-הישג יפה מאוד להופיע ככה עם תזמורת.
"אתה צודק. מצד שני אני מבוהל, מפחד לשיר חזק מדי. אני רגיל לגיטרה, בס ותופים, ופחדתי פה לחסום את הויולות, אבל אמרו לי בבלאנס להרביץ ווליום, כדי שישמעו. אני גאה להגיד שהמופע הזה הוא 'סולד אאוט' שלושה שבועות ומקווה שיהיו עוד כמה כאלה. אשמח להופיע עם התזמורת הזו גם בתל אביב ובירושלים. כשאתה זמר אתה עובר מקיצוניות לקיצוניות. הנה בשישי הבא אני כבר בזאפה הרצליה החדש, עם השירים החדשים. קופץ מדבר לדבר. זה שומר עלי צעיר, חוץ מאשתי הצעירה".
וכעת מוציא פבלו רוזנברג את השיר החדש "כל אחד יכול", בדואט עם רוני דלומי, כסינגל שלישי מאלבומו הבא. קדמו ל"כל אחד יכול" הסינגלים "נורמלי" ו"איזה עולם שמח", שזכו להצלחה נאה ברדיו. ההצלחה הזו מגיעה לרוזנברג אחרי שני אלבומים שהצליחו פחות - "העולם שלנו" שהורכב משירים מקוריים, ו"כשאני מתאהב", שהתבסס על שירים לטיניים מתורגמים.
רוזנברג, כבר שנים בתחום, הוא אמן שנמצא עם הרגליים על הקרקע ואף פעם לא חושש מהאמת. "אינשאללה שגם הסינגל השלישי יצליח, אבל אנחנו יודעים שזה קשה", הוא אומר. "זה נכון ששני האלבומים הקודמים פחות עבדו. 'העולם שלנו' נכשל בעיני מסחרית ואמנותית. כתבתי אותו אחרי כמה שנות בצורת, אחרי שאבא שלי נהרג בתאונה ולא הצלחתי לכתוב כמה שנים. זה לא עבד, אבל שמחתי לכתוב, כי אני אוהב להוציא דברים החוצה. לא צריך להצליח כל הזמן. 'כשאני מתאהב' הלטיני היה הדרך שלי לכתוב שירים יותר טובים. קיבלתי השראה וזרמתי. כתבתי המון שירים שאני מאוד אוהב. אבל אין מה לעשות. אתה יודע, אמנים לא אוהבים ביקורות, אבל לפעמים המבקרים צודקים לא פחות מאיתנו. בגדול אני מאוד מרוצה ממה שקורה איתי בקריירה מאז ועד עכשיו".
-למה פתאום "נורמלי" ו"איזה עולם שמח" כן הצליחו?
"כי חזרתי לפשטות, מהמקום שאני כותב בו, באמת בלי לחשוב מה משמיעים, מה לא משמיעים, ומה יהיה 'Upper' מקפיץ ואיך אני משלב אלמנטים כאלה או לא. את האמת, אהבתי יותר מוזיקה כשלא הייתי במקצוע, והזכרתי את זה לעצמי. עם השנים והניסיון הרב אני כבר יודע מה עובד על במה ומה עובד במועדון. אם היינו גאונים הכל היה מצליח. אבל זה בעוכרינו, של היוצרים והמבצעים. ואתה תחום לשלוש דקות של פופ או רוק ומנסה להכניס מיליון דברים, ולחדש, ולהתחרות בדודו אהרון שמוצא שלושה אלבומים בשנה, ואני כבר לא יודע אם להיכנס למירוץ המטורף הזה או לרדת לשוליים ולתת להכל לעבור. אז עשיתי שירים בקצב שלי, איך שנוח לי. זה נתן לי ביטחון עצמי, לא בקטע של תהילה, אלא ביטחון שאחרי כל השנים אני עדיין יכול לעשות מוזיקה טובה שאני אוהב ושאנשים יקבלו אותה".
-רוני דלומי ואתה, שניכם הקלטתם אלבומים לטיניים.
"ומבלי לדעת שהשני עושה, עשינו שנינו. אתה רואה מה זה? תשמע, רוני חמודה ומהממת. אין לי מילים טחאות. הבחורה אופה עוגות והביאה לנו עוגות לאולפן. אני עוד לא ראיתי דבר כזה, זמרת שמביאה עוגות".
-איך הגעת אליה?
"ניגנתי בסלון בבית, והתחיל לצאת השיר, ופתאום בראש שלי שמעתי אותה שרה את השיר הזה, לא אותי, ואמרתי לעצמי היי מה קורה פה, זה שיר שלי, לא שלה. ואני מלחין ורואה שיוצא לי יופי, וחושב שזה אולי מנגינה ממקום אחר פרסומת, או שלמה ארצי, כי תמיד אתה מפחד שהמנגינה הגיעה אליך ממישהו אחר. עבדתי על זה עוד קצת ויצרתי איתה קשר. היא היתה קלילה וחמודה, ושרה יפה. דואט של בן ובת ששרים זה לא פשוט להתאים, כי המנעד שונה, והגוון של הקול, וצריך להתאים סולמות. אבל אמרתי שאם רוני לא שרה איתי, אז אני לא אעשה את השיר. לבד הייתי מוציא משהו אחר שהיה מוכן, ושמתי אותו בצד".
ב"כל אחד יכול" כתב רוזנברג מילים שאולי עוד יהדהדו כאן: "כל אחד יכול לסלול את העתיד של חייו, הוא חייב את האור, כדי לבחור בין הטוב והרע בין עצבות לשמחה". "בחיים לא כתבתי שיר תקווה כזה", הוא אומר. "כשכתבתי אותו הסתכלתי על הקטנה שלי, בר, שהיא היום בת תשעה חודשים והיא חסרת ישע. חשבתי שאני כותב לה את השיר, שהיא תדע שכל אחד יכול. זה נכון שכהורים אנחנו צריכים לגדל ולטפח, אבל בסוף כל אחד לוקח את החיים איך שהוא מכוון ונוהג באוטו שלו, כי יש בחיים כל כך הרבה אופציות, מורדות, עליות, פניות. אני בן אדם אופטימי ומאמין שזה בידיים שלנו".
-רוני דלומי, איך את התחברת לשיר?
"השיר של פבלו מחדד בשבילי נקודה. זה איחול שאבא אומר לבת שלו, שהכל פתוח והיא יכולה לעשות הכל. אישית זה מאוד ריגש אותי, למקד את זה, להביא את זה, זו חוכמה, שהיא של פבלו".
-בשיר אתם בתפקידים של אבא ובת?
"אני לקחתי את המנטרה הזו ש'כל אחד יכול הכל' למקום שבו באמת הכל אפשרי ופתוח. אני אגיד את זה לילדים שלי יום אחד. אני שרה את זה כרוני שמדברת לעצמה ולקהל ולכל בן אדם. ובחודש הבא יש לי הופעה שבה אני כבר מארחת את פבלו עם השיר".
-את גם ב"צלילי המוזיקה" וגם היית ב"אופוריה" - פונה לכל מיני קהלים.
"כן, זה קטע. בהופעות שלי מתחוור לי שיש ילדים והורים וסבים וסבתות. כיף לי שיש לי את האפשרות להגיע מכל מיני קהלים שונים. זה קהל שבא לשמוע אותי ואת השירים שלי והם בעדי ומאוד מפרגנים. אומרים דברים חיוביים עלי ועל השירים, דברים שאני כבר שכחתי. כיף לי. אני מגייסת אותם למסע שלי".
-ומה הנקודה הבאה במסע?
"אני מאוד רוצה להמשיך ולשחק, מאוד חשוב לי שזה יימשך. גם סיבוב ההופעות הנוכחי חשוב לי, כי על האלבום השני עבדתי קשה. אני כבר מתחילה לחשוב על האלבום הבא, חזרתי לשיעורי כתיבה כדי לקבל מקורות השראה חדשים. אני רוצה להתפתח, לחדש, שתהיה לי דרך. בכתיבה אני חושבת שמה שמעורר בי רגש יכול לרגש גם אחרים. אלה דברים שעוברים על כולנו, שמחברים אותנו. זה יכול להיות גם משהו בגובה העיניים שקרה לך ולאחרים. דברים פשוטים מהחיים".
-המקצוע קשה.
"כשאתה אוהב משהו אתה פחות מרגיש את הקושי. אני רואה בעיניים ובלב את מה שחשוב, את המהות. הנה, השיר שאני שרה עם פבלו אומר שהגורל בידיך, שאתה אחראי לאושר ולעצב שלך ויכול לבחור איך להסתכל על המציאות, שיהיה לך טוב. הייתי בכל מיני מצבים שזה לא נראה פתוח, ותמיד אפשר לשנות ולהפוך את הקערה על פיה. מבחינתי השיר הזה אומר שאתה אחראי לגורלך. שיר תקווה אופטימי שאני מאוד מתחברת אליו".
-את צופה ב"הכוכב הבא"?
"כן, והסיטואציה שם יותר קשה ממה שהיתה לנו, כי ההצבעה של הקהל גלויה ואתה יודע בדיוק איפה את ממוקם מבחינתם, לא רק מבחינת השופטים. התחרות הזו מאוד אינטנסיבית, המסך מפחיד, אם הוא לא עולה זה לחץ. אני הסתכלתי בזמנו לאנשים בעיניים וזה חיזק אותי. לשיר מאחורי מסך זה מגביל. מצד שני זה אתגר וכיף גדול כשהמסך כן עולה. כצופה בבית אני מודה שזה מותח".
-מי הפייבוריט שלך?
"ליאור פרץ וענבל בקמן היו מצוינות. יש כמה מוכשרים מאוד שלדעתי יפתיעו בהמשך הדרך. לא רוצה להגיד שמות".
-מה עם החבר, הוא כבר בא לדרום בימי שישי?
"כן בטח. יותר הוא לא משאיר אותי לבד. עכשיו אני זו שנשארת בימי שישי במרכז, בגלל 'צלילי המוזיקה'".