המוזיקאי והגיטריסט היהודי רובי קריגר כבר ראה את כל העולם (בערך) וניגן על במות באלפי הופעות, כולל, בין היתר עם אינפקטד מאשרום הישראלים. ככה זה כשאתה הגיטריסט וכותב שירים כמו "Light My Fire" ו-"Touch Me" ללהקה ששינתה את הרוקנ'רול.
הכי קרוב שאפשר לאחת הלהקות הגדולות ברוקנ'רול
קריגר הצטרף למתופף ג'ון דנסמור, הקלידן ריי מנזארק והסולן והכותב ג'ים מוריסון בספטמבר 1965, הסתיו בו נולד ההרכב הקלאסי של "The Doors". הם לא הרגישו בחסרונו של בסיסט, אבל זה בסדר כי גם אתניקס לא הרגישו. עד יולי 1971, כשג'יימס דאגלס מוריסון החזיר את נשמתו לבורא עולם, הרכיבו הארבעה את אחת מלהקות הרוק הגדולות בהיסטוריה, כזו שניצבת עד היום באותו שפיץ לצד לד זפלין, הרולינג סטונז, דיפ פרפל, פינק פלויד וקווין, ה"Six Pack" הקלאסית שכל חובב רוק ממוצע מתוודה אליו מיד אחרי שהוא מסיים להכיר את הביטלס.
ה"דורז" (או "הדלתות", כמו שפעם קראו להם ברדיו) הם היום קריגר ומנזארק עם זמר מחליף למוריסון (מרק פרנר) ונגנים שמשלימים את "ריי מנזארק ורובי קריגר מהדורז" - הרכב שמבצע הכי קרוב למקור שאפשר את הקלאסיקות הגדולות, מ-"People Are Strange" ו"L.a. Woman", דרך "Roudhouse Blues" (שרק בשבילו כבר שווה לראות אותם) ועד "Break On Through" ו-"The E.n.d". תאווה לאוזניים.
ב-5 ביולי הם בהאנגר 11 עם חימום של "Tree" וקריגר כבר מתכונן: "יש בהחלט התרגשות בלבוא אליכם, לישראל, כי לא היינו אצלכם", אומר קריגר בראיון מלוס אנג'לס. "אני אישית נרגש. אני היהודי היחידי בלהקה ולא הייתי בארץ הקודש. אני רוצה לראות מקומות היסטוריים כמו הכותל המערבי, ירושלים ומצדה. יש לנו יום אחד להיות אצלכם אחרי ההופעה ואז טסים, אז אני מקווה שאספיק".
"אני רוצה להבין מה אנשים אצלכם חושבים על הערבים"
-כיהודי, מה אתה יודע על ישראל?
"אני לא יודע הרבה, רק מה ששומעים בתקשורת ואני בטוח שהרוב זה שטויות. אני רוצה לדבר עם האנשים ולהבין מה אנשים אצלכם חושבים על הערבים, וכל זה. אני מנסה לא לבסס דעה על הבולשיט של מה שרואים כאן, כי זה בטוח לא נכון. העיתונות כאן לא טובה כמו באירופה. באירופה העיתונות אומרת יותר אמת מאשר בארה"ב".
"כיהודי אני יכול לומר שכאשר כתבתי את השירים האלה לא דמיינתי שאנגן אותם אי פעם בישראל. ההורים שלי היו נגד הדת. לא הלכנו לבית ספר יהודי או לבית כנסת. לא ידענו כלום על מה זה להיות יהודי. להיות יהודי בקליפורניה כשאני גדלתי שם לא היה דבר טוב. אנשים לא אהבו אותנו. כמו שלא אהבו שחורים וגרמנים. קינאו בנו, כי היהודים הכי חכמים".
-לפני שנה היו אצלנו ביטולים של הופעות, למשל הפיקסיז ואלביס קוסטלו, בגלל הפוליטיקה.
"אלינו לא שלחו שום איומים או בקשות לבטל. אני מקווה שהפוליטיקה לא תתערב לנו בהופעה. בכל העולם תמיד יש בעיות. אנשים לא מסתדרים ביניהם, אני לא יודע, אבל זה חלק מטבע האדם, שהוא נמצא לפעמים בסכסוכים, זה קורה. אני מקווה שנבוא וננגן ואנשים ייהנו מהשירים שלנו בלי פוליטיקה".
-במופע תנגנו בעיקר שירים של הדורז, איך הם שרדו את כל השנים האלה?
"השירים נשארו כי אנשים אוהבים אותם ואנחנו מנגנים אותם כמו פעם, רק יותר טוב. אנחנו רוצים שישמעו אותם כמו שזוכרים אותם, לכן אנחנו לא משנים אותם. אנחנו ממשיכים בדרך הזאת כדי להרגיש טוב. אין יותר טוב מלנגן את המוזיקה שלך כשאנשים אוהבים אותה. אני שמח שאפשר לתקשר ככה עם הרבה אנשים מכל העולם".
"אם הייתי יודע את סוד הקסם של הדורז הייתי עושה את זה שוב"
-מה היה סוד הקסם של הדורז?
"הלוואי וידעתי - הייתי עושה את זה שוב. היה חיבור נכון בין אנשים נכונים שמתחברים ביניהם גם באישיות וגם כמוזיקאים, וזה הכי חשוב כשאתה מקליט מוזיקה. מעבר לזה בשביל להצליח אתה צריך טיימינג, להיות במקום הנכון בזמן הנכון. היום לא בטוח שהיינו כאלה פופולאריים. והכי חשוב - שירים טובים תמיד מנצחים, לכן חייבים אותם".
-והיה לכם את ג'ים.
"כן, נכון, היה לנו זמר גדול, חייבים זמר גדול. אבל אני מאמין שגם אם הוא לא היה כזה יפה ולא היה כזה חתיך עדיין היו אוהבים את השירים כי השירים נשארו, גם כשאתה מזדקן".
-אתה מתגעגע אליו?
"בטח, כל יום. היה מאוד מרגש כשהוא היה. לא היה משעמם".
-היו דברים שהוא עשה שנחשבו לפרובוקציות, כמו להראות את איבר המין על הבמה.
"זו היתה בעיה, הוא היה גאון אבל משוגע. זה כאילו שהיו שני אנשים בתוכו – ג'ים הפיכח וג'ימבו השתוי. חלק ממנו, ג'ים, היה מדהים, הוא כתב שרים מדהימים והיה בן אדם גדול. מצד שני אם הוא שתה יותר מדי אז ג'ימבו היה יוצא והיה 'טוטאל לוס'. הוא ניסה להרוס הכל, כל הזמן. הוא שיחק משחקים גרועים וקלקל הכל. זה היה קשה, כמו משחק. שלושתנו, ג'ון, ריי ואני הצלחנו רק כששמרנו ש'ג'ימבו' לא ייצא ממנו החוצה. בחיים אתה לא מקבל משהו בשביל כלום. וב'דורז' היית צריך לעבוד על כל דבר, שום דבר לא בא בחינם, בגלל 'ג'ימבו'".
"הרולינג סטונז שינו מילים בשירים כדי להופיע בטלוויזיה, אנחנו לא"
"למשל, ב'אד סאליבן שואו', שהיתה אז תוכנית הטלוויזיה מס' 1 באמריקה, הגענו לשם והם לא הסכימו שהוא ישיר 'Get Me Higher' ב-Light My Fire', בגלל הקטע של הסמים. וג'ים הסכים לזה. אבל כשהגיע השידור החי מה נראה לך שהוא שר? כמובן, 'Get Me Higher', בדיוק את מה שהוא הבטיח לא לעשות, ויותר לא הזמינו אותנו לשם". מצד שני, לא מכרנו את עצמנו וזה היה בסדר. הרולינג סטונז שינו מילים בשירים כדי להופיע בטלוויזיה, לא אנחנו".
-הסרט של אוליבר סטון "The Doors" הציג אתכם ואת ג'ים באור מסוים.
"שמע, 80 אחוז היה נכון. אבל אל תשכח שזה סרט הוליוודי. הקטע שג'ים הדליק את האש בארון? זה בולשיט, לא קרה. אוליבר סטון המציא דברים. צריך להיזהר לגבי מה שאתה מאמין כשאתה צופה בו. אני אישית חשבתי שזה סרט גדול, לפחות החלק המוזיקלי היה גדול, אני פיקחתי שזה יהיה כמו שצריך".
-אתה מרגיש לפעמים "אגדת רוק"?
"האמת שלא, אני לא מרגיש ככה. אי אפשר לחשוב ככה. פעם ביום מזהים אותי ברחוב וזה נחמד. אני לא רוצה להיות כמו ג'ון לנון, שלא יכול היה ללכת ברחוב".
"ניגנתי עם אינפקטד מאשרום, אני אוהב אותם"
-שמעת לאחרונה על איזו להקת רוק טובה, שאולי תהיה פעם גדולה כמוכם?
"יש הרבה זבל לאחרונה, אבל אולי מישהו מישראל. אני ניגנתי עם אינפקטד מאשרום, כשהם מקססו את "Riders On The Storm", אני אוהב אותם. יש להם מוזיקה טובה, דאנסית, אבל לא רק דאנס. מי יודע, אולי להקת הרוק הגדולה הבאה תבוא מישראל. בפופ אני מעריץ את ליידי גאגא על הרצון שלה ועל איך שהיא יצרה את עצמה מכלום למשהו ענק, זה גדול. מוזיקלית זה ממש לא הקטע שלי, אבל אני מעריץ.
"אני רוצה לראות שקמה להקה גדולה כמו הסטונז והדורז, מישהו שיחצה את כל הגבולות. יש כמה להקות שאהבתי לאחרונה, אני אוהב את ה'קילרז', אבל אין הרבה כאלה שממש מדליקים אותי. הדבר האחרון שממש אהבתי היה בוב מארלי והוויילרז, הם היו מעולים".