לא רק המצרים סבלו ממכת הבכורות, בארץ ובעולם יש כמה וכמה להקות ואמנים שהוציאו אלבום בכורה משובח, שהקפיץ אותם למעמד של כוכבים, אבל אחר כך לא הצליחו לשחזר את אותה הרוח. אצל חלקם היה מדובר ב"תסמונת האלבום השני". אצל אחרים בחוסר אמון מתמשך מצד המבקרים או הקהל.
סווייד - "Suede"
סוייד נחשבה לדבר הגדול הבא בבריט-פופ, עוד לפני שיצא אלבום הבכורה. הופעתו ב-1992 לקחה מ"פרנקי גוז טו הוליווד" את התואר "אלבום הבכורה בעל המכירות המהירות ביותר בבריטניה". להיטים כמו "Metal Mickey" ו-"So Young" כבשו את הרדיו הבריטי וניפחו את האגו של הלהקה. בנוהל "כוכבי הרוק הזורחים בפתאומיות" בחרו ברט אנדרסון וחבריו לריב אחד עם השני, לעבור משברים אישיים, להתנסות בסמים, אלכוהול וכדו' ושות'. אלבומם השני "Dog Man Star" עוד היה סביל, אבל לאחריו הם דעכו, יחד עם כל הבריט-פופ, עד שהתפרקו לגמרי ב-2003, ובסוף אנדרסון גומר עם אביב גפן בפסטיבל הפסנתר.
וולווט אנדרגראונד - "The Velvet Underground and Nico"
כאשר יצאה הבננה לאור ב-1967 היא לא זכתה להצלחה. רק כעבור שנים רבות הגיעה ההכרה של אלבום מופת הכולל את כמה משיריה המוכרים ביותר של הלהקה:Heroin, Venus In Furs,, Run Run Run Femme Fatale. הוולווט אנדרגראונד הייתה מראשיתה סוג של ניסוי קליני על אוזנו של בן אנוש, רק שבאלבומים הבאים הניסוי נכשל עקב עומס צלילים אוונגרדים, או סתם התחנפות לאוזן. כך נשארנו עם אלבום שגורם לכאב ראש, אבל כל צליל ומילה בו מעבירים במדויק את הרגש שלו ריד התכוון אליהם.
היהודים כבר מזמן לא מחוברים ל"מציאות"
היהודים - "מציאות נפרדת"
"אנחנו הצלחנו למרות התעלמות התקשורת מאיתנו", מטפטפים לנו היהודים לפני כל אלבום חדש שהם מוציאים, ודי נמאס לשמוע את זה. נכון ש"מציאות נפרדת" הוא אלבום מוצלח, שהצליח ללא הפרגון של המדיה, רק שלאחריו נפרדו היהודים מהמציאות, והם עדיין בטוחים שאחרי עשרות ראיונות ואלפי השמעות בכל מדיה אפשרית, התקשורת עדיין מתעלמת מהם. החספוס, העומק המילולי, והכובד המוזיקלי הפכו את "מציאות נפרדת" לאחד מאלבומי הרוק החשובים שיצאו בשנות ה-90', ובארץ בכלל. רק שלאחריו נשמע כאילו "היהודים" רק מנסים למחזר את עצמם, או להתכתב עם ההצלחה שלהם, בלי אומץ אמיתי לשבור את המסגרת המוזיקאלית שהם בנו לעצמם. היו עושים טוב, אם כמו "היהודונים", היו מוציאים אלבום ראשון ומתפרקים לתמיד.
הסטון רוזס - "The Stone Roses"
ב-1989 הסטון רוזס עשו היסטריה והיסטוריה עם אלבום הבכורה שלהם כאשר זכו ב 4 NME Awards בקטגוריותband of the year, best new band, single of the year ו- album of the year. האלבום הגדיר מחדש את סאונד הגיטרות של סוף האייטיז תחילת הניינטיז, רק שהשינוי שבא בעקבות השינוי שהביא האלבום, היה כל כך מהיר, עד שאף אחד לא זכר את הלהקה, כאשר יצא אלבומה השני כעבור 5 שנים והיא פשוט התפוגגה.
המכשפות איבדו את מגע הקסם
המכשפות - "עד העונג הבא"
איזה עונג היה לשמוע את האלבום הזה בצאתו? המכשפות היו הגרסה הפמיניסטית-ישראלית של הגראנג' האמריקני, ששלט בכל פינה על הריבוע של חולצות הפלנל. האלבום הראשון, "עד העונג הבא", היה פריצת דרך נשית לתוך עולם הרוק המחוספס והמלוכלך והביא לכך שכל שתי בנות עם גיטרה, שעומדות כיום על במה בארץ מושוות מיד ל"מכשפות". שני האלבומים שיצאו אחר כך לא סיפקו את אותו עונג ראשוני והמגע הבתולי. המכשפות איבדו את מגע הקסם שלהן בדרך שבין הכינרת למחלף ראשון לציון, שם הוא אבד לנצח.
פרל ג'אם – "Ten"
לקח כמה שנה עד ש-"Ten" זכה לכבוד המגיע לו, כאחד מאלבומי הגראנג' החשובים והטובים ביותר בהיסטוריה. יצאו ממנו שלושה להיטי ענק: "Even Flow" ,"Alive" ו-"Jeremy", כשלצידם עוד מספר שירים העוסקים בנושאים אפלים של החיים, כאלה שבדיוק עוברים לטיפשעשרה בראש. אחריו אדי ודר כאילו לא שמע על מותו של הגראנג' ועם כל אלבום חדש של פרל ג'אם נשמע כאילו הם עדיין מנסים להוכיח את עצמם ולהוציא את האלבום שיהיה יותר טוב מ-"Nevermind". בינתיים לא ממש הולך להם.
מי מתעניין בטריקי?
טריקי - "Maxinquaye"
"ותודה לאימא שהביא אותי עד הלום" אמר אדריאן ת'וז, הידוע יותר כטריקי, בשנת 1995 על אלבומו "Maxinquaye" הקרוי על שם אימו, שלמעשה נפטרה בהיותו בן 4. האלבום נחשב בעיני רבים כחלוץ הטריפ-הופ, תוך שהוא משלב מוזיקה אלטרנטיבית אפלה וראפ קודר. בעקבות האלבום הפך טריקי למפיק-על שעשה רק טוב ליוקו אונו, פורנו פור פיירוס, בוש, ביורק, אלביס קוסטלו, גארבג' ועוד רבים וטובים, אבל רק לא לעצמו. ידעתם שלפני שנה הוא הוציא אלבום חדש? מישהו עוד באמת מתעניין במלך הטריפ-הופ מבריסטול?
מייק אולדפילד - "Tubular Bells"
אלבום המופת של מייק אולדפילד Tubular Bells, יצא ב 1973, והיה האלבום הראשון שיצא בחברת וירג'ין. הוא זכה להצלחה היסטרית, מכר למעלה מ-16 מיליון עותקים, הקפיץ את אולדפילד למעמד של מוזיקאי-על, ואת חברת וירג'ין לאימפריה כלכלית בשווי מילארדי דולרים, הכוללת כיום חברת תעופה, הוצאה לאור, ורשת טלפונים סלולריים. רק שלאחרי האלבום הזה, אולדפילד הפך לאומן המחזור העצמי, במיוחד עם הגרסאות החוזרות על עצמם של הצינורות הפעמוניים מס' 2, 3, 4 ובקרוב אולי, לך תדע, גם 5. אומנם באייטיז הוא הצליח להוציא כמה להיטי פופ נאים, אבל זה באמת כעין וכאפס לעומת אלבומו הראשון.