עוד בטרם נעטפו הלוקוסים של סוכות בדפי המוספים של יום כיפור, מצאתי עצמי מקליט שיר אהבה לאריאל זילבר. אינני מכיר את אריאל זילבר. אינני מכיר אותו יותר משאני מכיר את יתר בני דור הנפילים שהמציאו עבורנו יש מאין את מה שאנו מכנים היום 'מוזיקה ישראלית', ולמעשה אפשר למצוא מוזיקאים שתופשים לי יותר מקום בלב. אבל מראה דמותי המעוותת ומעוקמת עד כדי גיחוך, במה שתואר בטלפון כ'ראיון לרגל אלבום חדש' והפך לראיון על הכל חוץ ממוזיקה, מראה דמותי רצה מאוד להיות אמיתי. אז במקום להתפתל ולקבול בצווחות על המשבצת המפוקפקת שתיקנו לי מר שוחט ועורכיו בעמל רב, אפשר לבדוק מה יש לפנינו, ולהצביע על ניגודים. טוב ורע, אמת ושקר, מציאות ובדיה.
הכלב מת מזמן
ראשית, וידוי. אינני מכיר לעומק את התבטאויותיו מעוררות המחלוקת של אריאל זילבר.
אינני צורך דרך קבע את אמצעי התקשורת שאהבו כל כך לעסוק בהן. הנחתי בתמימותי שהעובדה שהאיש עדיין מסתובב חפשי, ולא הוגלה או נחבש בבית האסורים, מעידות על כך שלא אמר דבר שאינו במסגרת חופש הביטוי במדינה דמוקרטית. ודאי לא קרא לכוון נשק לראשים של חיילים. ודאי לא קרא לעלות עם כלי משחית על ישובים יהודיים. ודאי לא אמר שהוא שונא מגזר מסוים באוכלוסיה עד כדי ששוקל לוותר על ביתו ולרדת מהארץ. ודאי לא אמר שבעולם מקביל היה לוחם חירות בשורות גדודי עז-א-דין-אל-קסאם. הרי סביר שאלה אמירות שמי שישמיע אותן, ויש לו עמדה כלשהי בציבוריות הישראלית, יאבד את עולמו ברגע. אלה אמירות שגם האיש שליבו גס מספיק כדי להאזין להן ולהוסיף להישיר מבט אל מי שאיבדו בן משפחה בהתקפת טרור ליד הבית, או במערכה צבאית, גם האיש האדיש סופו שיבין את חומרת הדברים.
אני שר שיר אהבה וכאב לאריאל זילבר כי מנת חלקם של חלשים היא זהה. וזה לא משנה שכשאני רואה חייל עם נשק אני רוצה לנשק אותו, ושאם זה היה תלוי בי אנשים שפוגעים בבני אדם, יתר על כן רוצחים, היו נמקים גם בעולם הבא. אין הבדל בינינו כי חופש הביטוי בארצנו האהובה הפך להיות עניין סקטוריאלי. יש מי שמותר להם לדבר, ויש מי שלא. יש אמירות מחרידות שמתייחסים אליהן בסלחנות בשם חופשים מדומים ושקריים, ויש מי שהכיפה שלראשם והאהבה שלהם לבורא עולם הופכת כל אמירה שלהם לסהרורית. ואם חלילה יש בהם אהבה גדולה מאוד לארץ ישראל ולעם ישראל, והם כואבים את מה שקורה לנו בשנים האחרונות, ויש להם אמת שצריכה להישמע כי היא מסתובבת בלב של הרבה מאוד אנשים שאין להם פה בציבוריות הישראלית, אפשר לערוך קצת את הכותרות ולשנות את סדר הדברים, כדי שהפרטים יתאימו לדימוי המכוער שרוצים לייצר. כדי שאפשר יהיה לפרסם תגובה של קורא שיפסיק להאזין למוסיקה שלי כי הזדעזע וגם נפגע מהתבטאויותיי, שמעולם לא היו או עוותו לבלי היכר. כדי שאפשר יהיה ליצור אווירה מאוד מסוימת, ולחבּל.
כדי שייווצר עניין, הרי אין מספיק דברים אמיתיים וחמורים להתעסק בהם ביומיום שלנו.
סליחה מאוחרת לכל מבקשי טובתי
סליחה שאני מסרב לספק את הסחורה. סליחה שאינני שונא ערבים, סליחה שאינני שונא שמאלנים, סליחה שאינני שונא זרים, וגם שאין לי בעיה עם בעלי חיים ופעילים למען איכות הסביבה. סליחה שאין לי שום כוונה לעבור להתגורר בבית מדרש. סליחה שאני חי חיים רגילים, סליחה שאני לובש ג'ינס ואין לי כוונה לעבור לטוקסידו, סליחה שאני הולך בבוקר לעבודה ולא לייחד ייחודים ביערות, למרות שכשמתאפשר אני משתדל לבקר צדיקים, כי זו מצווה. סליחה שאני משתדל לשמור על יחסים טובים עם בורא עולם, למרות שיש חוגים שלמים שרואים בזה פגיעה אישית בהם. סליחה שאני אוכל מזון כשר ולא רק בד"צ מהירח, סליחה שאני אדם פשוט שמבקש להיות טוב יותר בזכות העבודה הקשה של התשובה, סליחה שאני לא משתמש בכיפה כתירוץ לברוח מהתמודדויות. סליחה שאני מתעקש להדגיש בכל הראיונות – אחד רק בשבוע החולף בגלי צה"ל, זמין לשמיעה באתר - שהבעיה שלי עם 'תל אביב' היא עם מי שהייתי אני כשהתגוררתי שם, ולא עם תושבי גוש דן או מבנים קוביסטים. סליחה שאני לעולם לעולם לא אוותר על הזכות הבסיסית להשמיע את האמת שלי, להילחם מלחמות צודקות, ולעזור למי שלא יכול לעזור לעצמו. סליחה שאני עושה גלים ולא מאפשר לכל מני אנשים להמשיך לשקוע לאיטם, מרופדים היטב, בספינות טובעות מסוגים שונים.
אך כל זה לא מעניין. אפשר לסדר את הדברים בקומפוזיציה המתאימה למה שכנראה אני אמור לדעת אנשים מסוימים – להיות, רק כי יש לי כיפה על הראש. בניגוד לרושם שהרבה מעצבי דעת קהל מבקשים ליצור, חזרה בתשובה איננה בריחה מאחריות או התנערות מעצמאות מחשבתית. תשובה היא מאבק יומיומי קשה במידות, בכעס, בעצב, בדאגות, במה שמפריד בין בני אדם ומה שמרחיק משמחה. מבקר מוזיקה אחד כתב באירוניה 'עמיר מצא את האור'. הכיפה לא באה עם תלת פאזי. אבל זו דרך טובה להסיט את תשומת הלב מהתוכן של הדברים, ולהותיר טעם מר.
תגובת ידיעות אחרונות לדברים: "המכתב מדבר בעד עצמו"