לפעמים אתה חושב שאתה מכיר מישהו. אתה מבלה איתו תקופה, הרבה לילות קרים, פעם הוא מעודד אותך, פעם אתה מזדהה עם הכאב שלו, לפעמים אתם חולקים רגעים שמחים. הוא מלווה אותך ואתה יודע שהוא תמיד תמיד שם, בשבילך, עם קול ענוג, ובעזרת מיתרי הגיטרה שמלווים אותו, הוא נוגע לך בכל המקומות הכי רגישים. ואז יום אחד, בלי שום אזהרה מוקדמת, הוא תוקע לך סכין בגב, או יותר נכון לעצמו, סכין בלב. פעמיים.
לפני 5 שנים, אחרי תקופות ארוכות של דיכאון ואלכוהול, שם אליוט סמית' קץ לחייו בצורה, שלפי כל התאורים, תואמת את חייו רווי העליות והמורדות. סמית', שנחשב לאחד מהסינגר-סונגרייטרז היותר רגישים וכנים של התקופה האחרונה מזרם הלואו–פיי של סצנת האינדי, צבר לו אוהדים רבים ונאמנים. היום שמעתי שיר שלו שלא הכרתי קודם, "Twilight" מהאלבום האחרון שהוציא בחייו. נשמתי נעתקה. לא משנה כמה דמויי וחקייני אליוט סמית' צצו אחרי מותו, טובים יותר או פחות, משהו בו חודר אלייך בצורה שאף אחד אחר לא יכול.
מי ששומע את סמית' - מאמין לו. באופן הכי פשוט וטהור. הוא לא יכול לבלף. אתה שומע אותו ויודע שאי אפשר לשיר ככה, אם אתה לא מרגיש ככה. זו אולי הסיבה שלא מעט אנשים מרגישים שהם מבינים אותו טוב מאחרים, בגלל שהוא כל כך חשוף בפניהם, ללא מסכות, כשהבדידות חודרת כל כך עמוק, שאתה רק רוצה שהשמש תזרח.
ההתחברות של מעריצי סמית' אליו היא טוטאלית, ומעוררת התנצחויות על מי אוהב אותו יותר, ומי מבין אותו יותר. ככה זה. כל מי שהוא מעריץ שרוף יודע שאהבה לאמן באה הרבה פעמים בד בבד עם רכושנות. לכן לא מפתיע שערב המחווה לזכרו, שצפוי להתקיים בעוד כשבועיים (20 בנובמבר) בתאטרון תמונע, מעורר גל של תומכים ומתנגדים.
המתנגדים טוענים שערב בו יוצאי כוכב נולד כמו נינט טייב ומיקה שדה, כוכבי סרטים כמו עידו מוסרי וכאלו שנולדו לתעשייה כמו בן ארצי ובועז בנאי, מבצעים משיריו של אליוט סמית' - מנוגד לכל ההוויה של סמית', שהתנסה בחיים ובקריירה מלאי מהמורות. הם רואים פגיעה בזכרו בכך ש"כוכבי אינסטנט" יבצעו משיריו.
מאידך התומכים באירוע רואים בו הזדמנות לחשוף את סמית' לקהל הרחב. כל האמנים המוזכרים ועוד נוספים, כמו הדרה לוין-ארדי, יונתן כנען וקאטמין (אסף תג'ר), אוהבים את סמית', מעריכים את יצירתו וטוענים שהיא לא תהיה פחות יפה ונוגעת אם תזכה ביותר חשיפה.
הניסיון לנחש מה היה חושב על זה סמית' הוא עקר ולא רלוונטי. התשובה שלי היא שכל אחד רשאי לאהוב ולכבד בדרכו את מי שירצה, ושכל דרך לחשוף עוד אנשים לסצינת האינדי היא כשרה. ובכלל, מי יכול לשפוט האם אומן "אינסטנט" כזה או אחר כואב ומתחבר יותר או פחות מאחרים? לי נראה שלאליוט היקר לא היה חשוב כל כך שיגנו עליו בכזה חירוף נפש. אני חושבת שהוא בעיקר היה רוצה להיות פשוט שמח.