הילד בן 60: אהוד בנאי והאנתולוגיה של החיים

אהוד בנאי בן 60. האדם, המשורר, היוצר, הגיטריסט, המלחין, הזמר. האיש והכובע, הרוקר עם הגיטרה, היהודי עם הכיפה, האמן שידע להיות הכל - טרובדור של סיפורים ורוקר מחאתי, נוסע מתמיד ומתבונן חד עין, גנרל בצבא הזכרונות האישיים והקולקטיביים ומאהב עדין. זה שהשירים שלו היו הקשר בין החלומות של דורות למציאות הקשה, בין ההזיות מרובות הסיבות לחיים עצמם, בין העבר להווה עם מבט אל העתיד, בין השפה העברית ל"לנגוויג' אוף דה היברו מן", שירים שחיברו אותנו למי שאנחנו באמת, למי שהתגעגענו להיות ולמי שתמיד רצינו אבל לא יכולנו.

יש כל כך הרבה ישראלים שבנאי נגע בהם ביצירה שלו, ששמעו אותו בהודו, בצבא, במסיבת פורים, בגרעין, בתנועה, על הספסל במרפאה, בדרך מבית הכנסת, שירדו איתו בשביל שמתחיל בין סניף בנק למעיין, ומטבריה על המזח עד לאילת, שהרגישו איתו ש"עוד טיפה, תראי, כמעט הגענו". אנשים שנישאו לצלילי "היום", שאהבו עם "כולם יודעים", שחיכו לאותה "הופעת מילואים", שברחו מ"כלבים משוגעים", שחיפשו את "רוחות הצפון", שהרגישו שהם צריכים "להמשיך לנסוע", שהסתנוורו מ"עגל הזהב", שחשו את הקיר ושמעו את איוושת הסכין הנזרקת באוויר, שחיכו לאמא שתניח על ליבם תחבושת.

אהוד בנאי בן 60. המוזיקה הישראלית לא היתה נשמעת אותו דבר בלעדיו. מעבר לשירים החזקים, הטובים והיפים שיצר (גם לאמנים אחרים, עטופים ברחמים), בנאי פרץ פה כמה דרכים חשובות (גם אם הלך בעקבותיו של בוב דילן). לצד בני דודיו מאיר ויובל הוא לקח את הפולק המקומי-אמריקני וחיבר אותו לישראליות רלוונטית, בגובה העיניים, עם ריחות הרחוב. יחד עם הילל מיטלפונקט ויוסי אלפנט בנאי המציא מחדש ב"מאמי" וב"הפליטים" את מוזיקת המחאה החברתית הישראלית, וסימן את הדרך לרבים שבאו בעקבותיו. החיבורים שיצר בנאי בין רוק לסוגיו לבין מוזיקה מזרחית, נתנו את הגושפנקא ליוצרים רבים אחרים להביא את האותנטיות האתנית שלהם לתוך הרוקנ'רול. ומעבר לכך - אלבומו השני של בנאי, "תחת שיח היסמין", הורכב מסיפורי עם פרסיים שסיפר יעקב אביו, לזכר אמו מרים, מהלך שמעיד יותר מכל על אופיו של בנאי כאדם ומהותו כאמן.

על עצמו לספר ידע

אהוד בנאי בן 60. התאריך העברי היה בערב חג הפסח. התאריך הלועזי היום, 31 במרץ. יש אמנים שזקוקים שאחרים יספרו על חייהם. בנאי, אלוף הזכרונות, הוא האנתולוג הטוב ביותר של עצמו. כבר שלושה עשורים שהוא מקפיד לספר על חייו בשירים ובספרים, כדרכו הוא "זוכר כמעט הכל" ולא מחסיר אף פרט (אלא אם כן הוא מחפש חרוז). חשוב לו שיידעו איפה היה ומה עשה שם. שיבינו מאילו מקורות נובעות המילים ופורצים הצלילים.

המוטו של בנאי בכתיבה היה ונשאר חופש מוחלט מכבלי זמן ומקום, גיל ודמות. העיקרון הזה מאפשר לו לדלג שוב ושב קדימה ואחורה בזמן, לספר ממרום הגיל על הילדות, לחזור בגיל 40 פלוס לגיל 30, לשחזר את "האגס 1" או בית אבא ואמא, את לילותיו כפועל במה, את פחדיו במלחמת המפרץ, ואת טיוליו בעולם, מראש פינה עד אמסטרדם, מהתחתית בלונדון עד ברוקלין. והסרט רץ. החופש שבנאי לוקח מאפשר לו להמציא עלילות בשעות של מיסתורין, בנסיעות עם סטרטר, להתאהב בכוכב של מחוז גוש דן או באותה אבן ספיר.

תחנות חיים

אבל למרות שהוא מספר על עצמו כה יפה, ולרגל יום הולדתו ה-60, ראוי לנסות ולסמן תחנות בחייו דרך השירים שכתב ושר על עצמו והקרובים אליו.