שובו של המאסטרו: סטיבי וונדר במופע ענק

סטיבי וונדר, אחד מענקי המוזיקה העולמית, פתח בסוף השבוע סיבוב הופעות חדש בן שנים עשר מופעים, בו הוא מציין חזרה לאלבומו החשוב "Songs In The Key Of Life" משנת 1976, אלבום כפול עם הצדדים "White Album" (לא זה של הביטלס), ו"Black Moses", שנחשב לאחד האלבומים פורצי הדרך בתחום הרית'ם אנד בלוז (RN'B) השחור.

וונדר עלה עם "צבא" קטן של עשרות מוזיקאים, ביניהם שישה מתופפים, על במת המדיסון סקוור גארדן בניו יורק, מול היכל מלא בעשרים אלף איש, ובמופע שערך כשלוש שעות אירח את הזמרת אינדיה ארי (ששיתפה פעולה גם עם עידן רייכל), ונגן המפוחית הנחשב פרדריק יונט. הצליל, כך מדווחים בעיתוני אמריקה, היה נפוח, כבד ורב שכתי, והזכיר לרבים את הדרך הארוכה שעשה וונדר מאז ועד היום. "הערב כולו היה קונצרט מפואר שהזכיר את הגודל של ברודוויי, מרטיט, חשמלי וגם אינטימי", נכתב על המופע במגזין הנחשב "רולינג סטון".

"Have a Talk With God, למשל, מתואר כ-fאנק כבד שלווה בארבעה פרקשניסטים, וב-"Contusion"המושפע מהג'אזיסט צ'יק קוריאה, הקונגס ושאר הפרקשן "זרחו" דרך מסך של צמד גיטרות שניגנו יחד. לעומתם, "Sir Duke" ו- "I Wish" היו "פיצוצי פופ". "החום והאנושיות של וונדר", כך נכתב, "חיברו את ההרכב המפלצתי הזה לכדור הארץ". הוא נעמד כדי לשיר את "Village Ghetto Land" בליוו סקציית כלי מיתר, ואז באמצע השיר אמר לקהל: "שכחתי את המילים, אני כל כך נרגש להיות כאן". וכך הפך רגע של מבוכה גדולה לרגע של קרבה מיוחדת לקהל, שלא תוכנן מראש.

העיבודים החדשים לשירי האלבום המיתולוגי ההוא, כללו השפעות מ-38 שנות מוזיקה שעברו מאז ועד היום. ב"סטון" מציינים למשל את "Ordinary Pain" שהזכיר את "אן-ווג". לעומתו "All Day Sucker" רפרף להרכבי אייטיז אלקטרוניים, והשירה ב-"Joy Inside My Tears" הדגימה היטב למה וונדר הוא הגשר שמחבר את ריי צ'ארלס עם מייקל ג'קסון. ובמקום "להכניס דמעות לשמחה", במופע הזה הוא "הכניס שמחה לדמעות". הביצוע לשיר היווה את אחד משיאיו המרגשים של הערב, כשוונדר, על סף בכי, הולם על מכסה הפסנתר.