"כמה אנשים העירו לנו, כששמעו שאנחנו באים לישראל, אבל אני לא שופטת מדינה או את התושבים שלה לפי הפוליטיקה של הממשלה שלה. אם אוהבים את המוזיקה שלנו, בכל מקום שיהיו בעולם, ורוצים שנופיע בפניהם, נעשה את זה, כי אני חושבת שמוזיקה יכולה להיות גורם שמביא שלום לעולם". את הדברים האלה אומרת ספרון, סולנית להקת "ריפבליקה" הבריטית, שצפויה להגיע לישראל ראשונה, ולהופיע במועדון "בארבי" בתל אביב ב-11 בדצמבר. "הופענו בהרבה מקומות כמו רומניה וטרנסילבניה, ששם אסור היה לצעירים להאזין למוזיקה מערבית, עד לפני כמה שנים. אני מעדיפה להתמקד בדברים החיוביים ובעובדה שלהקת רוק עם סולנית אישה התבקשה להופיע במדינה שלכם, שזה הישג וכבוד בפני עצמו".
"גארי ניומן אמר לי שמגניב אצלכם"
-מה את יודעת על ישראל?
"גארי ניומן שהוא חבר שלי הופיע לא מזמן בתל אביב ואמר שהיה מצויין, שיש הרבה מקומות טובים לבקר בהם ושהקהל מפרגן. גם שמעתי שיש לכם להקות רוק נהדרות משל עצמכם. אז אני ממש מצפה לזה. אני אשמח כמובן גם לבקר בירושלים, באתרים ההיסטוריים המעניינים".
-אומרים על הקהל הישראל שהוא חם ומוטרף.
"קהל מוטרף זה טוב, אבל השאלה היא אם הם מוכנים אלינו? הם יכולים לצפות למופע אנרגטי מאוד, מוזיקת רוק ואלקטרונית, ומופע קסום. הלהקה כולה מחכה לראות אתכם בדצמבר בתל אביב".
בשנות ה-90' נחשבו "ריפבליקה" לחידוש הכי מרענן ברוק - שילוב בין אלקטרו לגראנג' ולהיטים כמו "Ready to Go", ו-"Drop Dead Gorgeous". "ננגן בהופעה את כל הלהיטים שלנו", ממהרת ספרון (סמנת'ה ספרקלינג) להרגיע. "כמובן שגם ננגן רבה חומר חדש, כולל מהאי.פי שלנו 'Christiana Obey' שהוצאנו בשנה שעברה".
-מה בראייתך השתנה בעולם הרוק משנות התשעים ועד היום?
"כמובן שכל נוף המוזיקה השתנה עם המהפכה הדיגיטלית והתוכניות לגילוי כשרונות, שאני אישית לא ממש אוהבת. אני לא חושבת שאמן צריך להישפט. למרות שאני מבינה שלפעמים זו הפלטפורמה היחידה לכמה מוזיקאים, זמרים ויוצרים להישמע דרכה. כיום הרבה יותר קשה לקבל חוזה בחברת תקליטים או אפילו שישימו לב אליך, בגלל שיש להם כל כך הרבה אפשרויות בחירה והרבה פחות תקציבים, כי הרבה פחות אנשים ממש קונים מוזיקה בימים אלה, לצערי. אנחנו הבהרנו את העמדה שלנו בכך שהאי.פי האחרון שהוצאנו, 'Christiana Obey', יצא בעותק קשיח, דיסק, עם עיצוב מיוחד, תמונות וקרדיטים מלאים, כי כולנו גדלנו על הדבר הזה, ואנחנו עדיין חושבים שזה חיוני. והוצאנו אותו ממש בעצמנו. בנוסף, יש סצנה אלטרנטיבית ענקית ולהקות לוקחות שליטה על המוזיקה שלהן ועל איך שהיא יוצאת החוצה, וזה באמת חשוב. זו דרך האינדי. הרבה יותר קשה היום ליצור אלבום שיהיה להיט, אבל אני מאמינה שמה שטוב יבלוט".
"נהיה קשה להיכנס עם סולנית לשידור באמריקה"
-גם בניינטיז בלטתם.
"אנחנו גאים להיות חלק משנות ה-90' שהיו מגניבות. לייבלים עצמאיים ולהקות פרצו לתוך המיינסטרים והרבה מאוד אמנים ומוזיקה מרגשים נתנו את הטון.הגיעו לרדיו הממלכתי, ללוויזיה הממלכתית, לתוכנית כמו 'Top Of The Pops'. זו גם היתה זכות להיכלל בגל העולה של להקות עם סולניות נשים, וסינגר-סונרייטריות, כמו גארבג', נו דאוט, פיג'יי הארווי, סקאנק אנאנסי, אלסטיקה, טקסס, קטטוניה, הקארדיגנס ועוד. בורכנו בכך שהמוזיקה שלנו הצליחה מאוד באמריקה, לפני שזה נהיה קשה להיכנס לתחנות של הרוק עם זמרת".
-מה גרם לקהל לאהוב אתכם?
"אנחנו עדיין חשים מיוחדים ואהובים גם היום, בזכות המעריצים הנפלאים שלנו שתמכו בנו מהתחלה. הם מגיעים לכל הופעה, עוקבים אחרי כל פעולה שלנו, ואנחנו אוהבים אותם בחזרה. ויש לנו כל כך הרבה מעריצים חדשים. התמיכה בנו קפצה דורות. כלהקה אנחנו לוקחים את זה מאוד ברצינות ורוצים להגיע למקומות שבהם אנשים מעולם לא ראו אותנו. בפסטיבל ברומניה שבו הופענו בפני עשרים אלף איש, פגשנו שני נערים שנסעו ארבע עשרה שעות ברכבת כדי לראות אותנו. עד שנת אלפיים אסור היה להם לשמוע מוזיקה מערבית, אז זה שווה לנו את הכל. יש לנו מעריץ מהונדורס שכתב לי מכתב - הוא למד אנגלית בספריה במיוחד כדי להבין את מילות השירים שלנו, ובזכות הלימודים שלו התקבל ללימודים בארצות הברית. אני גאה בזה".
-חיברתם רוק ומוזיקה אלקטרונית והכנסתם את השילוב הזה למיינסטרים. מרגישים שהקדמתם את זמנכם?
"זו תמיד היתה הכוונה שלנו וזו הסיבה ש'רפבליקה' הוקמה כלהקה שתעשה מוזיקה שהיא מיקס של אלקטרוניקה ואינדי רוק, עם שירה נשית בסגנון פאנק-רוק. בזמנו, דיברתי עם החברים שלי בלייבל העצמאי 'De-Construction' על הרעיונות שלי לשלב את הסאונדים השונים האלה והם אמרו לי שאני צריכה להקים להקה. אז פגשתי את החבר'ה האחרים, שהיו להם את אותן השפעות מוזיקליות כמו שלי, וככה נולדה 'ריפבליקה'. כולנו אהבנו את הקיור, אקו והבאנימן, גארי ניומן, קראפוורק, סימפל מיינדס, הליגה האנושית, הסקס פיסטולס, איגי פופ, הניו יורק דולז, הראמונז, הטוקינג הדס, טוק טוק, דיוויד בואי, בלונדי, סוזי והבאנשיז, ועד לאסיד האוס הכי חדש, מוזיקה מ-1988 והלאה.
"למעשה. כולנו יצאנו מהסצנה הזאת של לונדון ב-88', עם רקע של אינדי. אז כן, ניסינו להשיג משהו חדש. קנינו ציוד שיהיה שלנו, הקמנו אולפן הקלטות, וכתבנו, הקלטנו והפקנו את עצמנו. תמיד נלחמנו בשיניים ובציפורניים להפיק את התוצאה הטובה ביותר מבחינת צליל. היה לנו הרבה מזל לעבוד עם מפיקים אחרים שלדעתנו הם הטובים בעולם. לא מספיק לכתוב שיר גדול, זה גם חייב להישמע מדהים. זה חיוני. וזה כמובן ממשיך הופעות חיות. הסאונגמן שלנו בן דדסיילנס הוא ממש אחד מאיתנו, והוא גאון סאונד".
"אני חוסמת ומדווחת על ווירדוז באינטרנט"
-מה הדבר הכי הזוי או מצחיק שקרה לכם בהופעה?
"באחת ההופעות בסיבוב האחרון שלנו בבריטניה, בקובנטרי, חברים שלנו מלהקת 'Space' רצו על הבמה מחופשים למקסיקנים. אני זוכרת שלפני הרבה שנים הופענו בחנות מוזיקה באוקספורד סטריט בלונדון והבאס היה כל כך חזק, שהתקרה נסדקה!".
-במה זה שונה להוביל להקת רוק כאישה? מחמיא לך שהמעריצים מסתכלים עליך כאישה?
"כן, זה שונה להיות זמרת שמובילה להקה. מישהו הרי צריך להוביל את ה'עדר' ואני עושה את זה. מחמיא לי שמעריצים נמשכים אלי כאישה, אבל אני חוששת שיש ווירדוז באינטרנט, אז אני חוסמת אותם ומדווחת עליהם. גם למדתי ווינג צ'ון קונג פו, שזו אמנות לחימה נשית".
-יש אמניות שמתייחסות לשירים שלהן כ"תינוקות" או "ילדים".
"כן, גם אני אומרת ומתייחסת לשירים שלי כאילו שהם ה'תינוקות' שלי, או ה'ילדים' שלי. אנחנו משקיעות כל כך הרבה ביצירה שלהם, אז הם כל כך מיוחדים עבורנו, ואז כשהם מושלמים ומוכנים אנחנו שולחות אותם לעולם. שירים הם גם כמו 'מתנות' שאנחנו מעניקים למי שמאזין, ששומע אותם איפה שהוא נמצא. ואם רק אחד מחייך או רוקד, או מקבל גוד וייבס, זיכרון כלשהו, רגע בחיים, אז עשיתי את שלי".