ג'ון בונהם מתהפך בקברו. חבריו ללהקת "לד זפלין", הגיטריסט ג'ימי פייג', הקלידן ג'ון פול ג'ונס ובנו, המתופף ג'ייסון בונהם, תכננו להתאחד תחת השם "לד זפלין" עם זמר מחליף לסולן רוברט פלאנט שמתנגד לאיחוד. בסוף השבוע התברר שהשלושה נכנעו והודיעו כי האיחוד יקרה, אבל ללא השם המפורש "לד זפלין". והתוצאה - עשרות או מאות אלפים ברחבי העולם יבואו לשמוע את הנגנים של "לד זפלין" מנגנים את השירים של "לד זפלין" מבלי שיקראו לזה "לד זפלין". מבולבלים? גם אנחנו.
נשמע הזוי? כמעט כמו הכותרת "הביטלס ונירוונה מתאחדים". אבל אל תופתעו אם יום אחד באמת תראו כותרת כזאת. כי אם "לד זפלין" יכולים לצאת לסיבוב הופעות ללא פלאנט, "הדורז" מקיימים סיבובי הופעות ללא ג'ים מוריסון, "קווין" מופיעים ומקליטים עם פול רוג'ר במקום פרדי מרקיורי, וגם "Alice In Chains" מופיעים ואפילו עובדים על אלבום חדש כשליין סטיילי כבר מזמן שר למלאכים, אז מה בדיוק מונע מהביטלס או "נירוונה" להתאחד?
עם כל הכבוד, כל העלק-איחודים הללו, לא מרגשים בגרוש. לפעמים באמת צריך לדעת מתי להגיד די ולהפסיק. אני מאוד מעריך את הביטלס (אחרי שהם נשארו רק שלושה), שסירבו בתוקף להתאחד ללא לנון. אני גם הבנתי את "זפלין" שסירבו, במשך שנים, להמשיך כלהקה, אחרי מותו של ג'ון בונהם, ואמשיך להעריך יותר את פייג' וג'ון פול ג'ונס, אם לא יתאחדו בכלל ללא פלאנט, עם השם "לד זפלין" או בלעדיו. איחוד של חצי להקה, ללא דמות חשובה כמו פלאנט, לא יכול להישמע טוב כמו "זפלין" האמיתית. אם הם ממש רוצים לצאת לסיבוב הופעות ביחד, אז שיכבדו את עברם, ישאירו אותו מאחור, וינגנו מוזיקה חדשה, עם שם אחר.
אין שום הצדקה שבעולם לשימוש בשמות הלהקות המקוריות, ללא אותן דמויות מפתח, שבלעדיהם, כל מה שישמע על הבמה רק יבייש את המקור וישמע כמו להקת קאוורים. עם כל הכבוד לשאר התפקידים בלהקה, אם זה גיטריסט, קלידן או מתופף, דמות הסולן היא החשובה ביותר בהרכב. לא סתם מכונה הסולן באנגלית –Frontman, וזה לא רק בגלל שהוא עומד בדרך כלל בחזית הבמה. הסולן הוא הדמות הייצוגית, שסביבה ניבנת התדמית, זה שזוכה להכי הרבה חשיפה, אם זה בקולו, בשואו שלו על הבמה או במראה שלו על פוסטרים. הסולן לא יכול להתחבא מאחורי מערכת תופים או גיטרות, הוא זה שבסופו של דבר עומד מול הקהל וזוכה להכי הרבה קלוז-אפים בקליפים.
יוצאת דופן היא להקת כמו "Iron Maiden", מהמקרים הבודדים של להקה שבשיא הצלחתה החליפה את הסולן פול דיאנו בברוס דיקינסון ובזכותו הגיעה לשיאים חדשים של הצלחה. לרוב כאשר סולן מועזב (עיין ערך "נייטוויש"), עוזב או נפטר כל סולן אחר שינסה להיכנס לנעליו, צפוי לכישלון, מאחר ותמיד ישוו אותו לסולן המקורי, ותמיד זה יהיה לרעתו.
כמו ג'ים מוריסון ב"דורז" ופרדי מרקורי ב"קווין", על דמויותיהם הצבעוניות, קולם המיוחד ואישיותם יוצאת הדופן, או קורט קוביין מ"נירוונה" שאי אפשר להגיד גראנג' מבלי להזכיר את שמו, או ליין סטיילי עם קולו המיוחד, סגנון שירתו ואישיותו המורכבת והדיכאונית, שעד היום מהווה מודל לחיקוי עבור אומנים צעירים, כך גם רוברט פלאנט (שיזכה לחיים ארוכים) בעל הקול הרב גוני, והכריזמה הבימתית – לכן לא ראוי שמישהו אחר יחליף אותו מאחורי המיקרופון ב"לד זפלין".
כמו שסר פול מקרטני, לא מדמיין לנסות להקים את הביטלס מחדש, ללא ג'ון לנון, כך פייג' ופול ג'ונס, צריכים לקבל את בחירתו של פלאנט שלא להקים את זפלין מחדש, ופשוט להניח ללהקה הזו לנפשה. כל סולן שינסו במקומו יושם ללעג בעיני המבקרים והקהל. נכון שיהיה נחמד ללכת להופעה שלהם, וברור שגם אני אלך במידה ויגיעו לארץ, אבל על מנת שלא לחלל את שמה הטוב של "זפלין", עדיף להם שלא להביא סולן אחר, כי אין איש, זולתו של פלאנט, שראוי לעמוד מאחורי המיקרופון, תחת השם "לד זפלין", או תחת שם אחר עם אותם השירים, ואם לא הוא אז עדיף שבכלל לא.