המקום שבו אתה מופיע, בזמן שבו אתה מופיע בו, הם חלק מהזהות שלך כאמן. כמו ששלום חנוך היה מזוהה משך שנים עם ליל אהבה בצמח וכמו שאמפי קיסריה הוא שם נרדף להופעה של שלמה ארצי, כך אין אמן בעולם שמזוהה עם המצדה יותר מדויד ברוזה, האיש שהמציא ב- 1993 את המותג "מופע זריחה", מותג אותו הוא דואג לשמר היטב מאז ועד היום. המצדה אולי קטנה יותר מצמח וקיסריה, אבל האיכות, הו, האיכות.
כשדויד ברוזה עולה על קו הטלפון בשדה התעופה של ניו-יורק, בין הצ'ק-אאוט מהטיסה ממיאמי לצ'ק-אין לטיסה לתל אביב, והמילה "מצדה" עולה בשיחה, אפשר לראות, גם ממרחק של 10 אלפים ק"מ, את העיניים שלו מאירות באור אחר. המצדה היא של ברוזה, והוא שלה. חתונה קתולית. מחר, בלילה שבין שלישי לרביעי, בסביבות 03:00, יעלה ברוזה בפעם ה-15 למופע זריחה במבצר הקדום, אפוף ההיסטוריה וההוד, במסגרת "פסטיבל התמר" המסורתי. בין ההרים, המדבר, הים המלוח והחושך, ישמעו מתוך האפלה צלילי גיטרת העץ הספרדית שלו עם מיתרי הניילון, והקסם יתחיל להיווצר. כשידמדם השחר מעבר להרי מואב, הקהל כבר יהיה שלו. כשתעלה השמש מעבר לגבו, כדור כתום ומבעבע של אקסטזה יציף את השורות.
"המצדה זה עדיין אתגר עבורי", ממהר ברוזה לבשר. "אני לא בא סתם וצריך להתכונן. אני מאוד מחובר לפראיות הפנימית שלי וצריך לכבוש את היצר הפראי ולהוביל את הקהל למסכת של כמעט שלוש שעות, לחבר אותם אלי רגשית ולהתחבר אליהם דרך המוזיקה. זו משימה שהיא עדיין מאוד מאתגרת ומרגשת. נוצרת שם דינאמיקה בעומק של אימפולסים רגשיים נורא חזקים ואני עובר איתם את החוויה. מהנקודה שלי זה האחריות והאתגר להוביל אותם ולתת חוויה שתלווה בזריחה, בכוחות טבע, בשעות משונות שאנשים לא רגילים אליהן, ואז אני משחרר הכל וזה נורא מיוחד. לא הייתי עושה מצדה כל חודש אבל הייתי שמח להופיע שם 3-4 פעמים בשנה".
-אחרי 15 שנה למעשה מצדה היא כבר כמו הסלון הפרטי שלך.
"(צוחק). יש עוד אמנים שם, אבל זה נכון. יצא מזה משהו טוב ומפרגן לי. זה לא נורמלי. כי זה לא קיסריה שכולם שואפים להגיע אליה. מצדה זה קשה. קשה להביא קהל מכזה מרחק, שצריכים לבטל את כל לוח הזמנים שלהם גם ליום שלמחרת. ועובדה שתמיד מגיעים. אגב, בהופעה הפעם הכניסה תהיה מהצד המזרחי, הצד של הרכבל. כל הקהל עולים ברכבל למעלה ומקבלים אותם שם למעלה באווירה מדהימה".
-לא מיצית כבר את מצדה?
"לא. כי המקום משתנה. זה לא 'צוותא' שזה אותו אולם, אותן דלתות ואותה תאורה. ממש לא. זה גם לא מתנה מסחרית שמגרה אותי. לפעמים אני עולה לשם לנגן עם חברים, מאוד מחובר למקום הזה. אני מנגן גיטרה ספרדית מעץ עם מיתרי ניילון, הכל טבעי ופשוט. מצד שני המון עוצמות במוזיקה. אז איפה אמן יעשה את זה? אני חייב את הריגושים, כי אחרי הכל אני אמן. חוץ מזה שבהופעה יהיו גם שירים חדשים. אני חייב להיכנס לדברים שלא עשיתי. משהו חייב לצוץ. אולי בטיסה אשב על הליינ-אפ. יש לי הרי שלוש שעות של הופעה למלא. יהיו גם דברים חדשים כי אני חייב להביא משהו שלוקח את הקהל למקום אחר שהוא לא ציפה לו".
-אתה מדלג המון בין הארץ לחו"ל, ואתה כבר לא צעיר. אחרי כל השנים יש לך עוד כוח לכל הריצות האלה?
"ממש ככה. תן לי רק את זה. תן לי את זה בעשור הקרוב. 300 הופעות ואלבום כל שנה. בשנה שעברה, כולל 80 הופעות בהתנדבות הגעתי ל 250-300 הופעות. אתמול נפגשתי עם אנשי עסקים במיאמי על מוזיקה לסרטים והפרויקט של שירי טאונס ואן זאנט שאני מתכנן להקליט והם אמרו לי 'איך יהיה לי כוח לכל התוכניות האלה? אנחנו עייפים, רוצים לנוח'. אני רץ, לא מוכן לוותר, אין לי זרי דפנה שאני יכול לנוח עליהם. חוץ מזה שהנגינה שלי היא מאוד דינאמית ואם אני לא מנגן כל יום ומופיע כל כמה ימים זה הולך לאיבוד, כמו כדורגלן שלא משחק. זה מאוד פיזי, אתה חייב לעבוד כל הזמן על הטכניקה. אז אם אני כבר מנגן, אז כבר כדאי שאופיע".
-יש קשר בין המרוץ הבלתי נגמר הזה לבין השינוי בחייך האישיים, הפרידה מאשתך רותי?
"הייתי במרוץ הזה לפני, אחרי ותוך כדי, אין קשר לעולם האישי. גם כשהייתי צייר כל היום ציירתי. בבוקר אני נוחת בארץ, למחרת אני במצדה ובשבוע הבא אני כבר במדריד. אל תדבר איתי על לשבת בבית. אני לא נח לרגע ויש לי עוד המון רעיונות ושאיפות ותמיד אני שמח לנגן את אותם שירים מחדש. אמנים ונגנים מופיעים עד היום האחרון. אני לא מאמין למי שיושב בבית".
-אחרי 400 הופעות עם להקת "מיומנה" במופע "בחונטוס" וה-DVD מההופעה הקודמת במצדה, מהם הפרויקטים הבאים?
"כרגע אני כותב יחד עם יונתן גפן וחבר'ה מ'מיומנה' את הפרויקט הבא. זה יהיה מעין מחזמר מאוד מאתגר, הצגה חדשה לגמרי שיונתן כותב את הטקסטים, אני את המוזיקה ו'מיומנה' משתתפים בחשיבה ועושים כוריאוגרפיה. עוד מוקדם להגיד מה יהיה כי אנחנו רק בתחילת היצירה".
-איך זה לחזור לעבוד עם יונתן, אחרי "הכבש השישה עשר", "דויד ויונתן" ו"שיחות סלון"?
"אצלנו זה לא לחזור כי מעולם לא נפרדנו. אנחנו תמיד בקשר וחברים טובים. אנחנו לא יושבים היום ומדברים על העבר בנוסטלגיה. אני תמיד חושב קדימה על העתיד. יונתן זה הוא ואני זה אני, עברנו דרך, חוויות, אנחנו לא משתנים ולא כל כך יכולים לכתוב אחרת. אולי אני יותר ממוקד היום. זה פשוט כיף, זה הכל".
-אתה יכול לשים היום את האצבע על אמן ישראלי צעיר ולסמן אותו כמישהו שממשיך את דרכך?
"לא חשבתי במונחים כאלה של דור המשך. אסף אבידן ורונה קינן מראים היום שיש להם את זה, אבל לך תדע לאן זה יוביל. מה שנכון לכולנו זה האמת ולאסף אבידן ורונה יש אמת מאוד עמוקה ולא משנה עם הם מופיעים בלבונטין או בקיסריה. אמן חייב להיות מחובר לעצמו, ואני כמוהם, תמי מחובר לעצמי".