"אני שוחר שלום כמו רבין ואני ממזר כמו ביבי". כך פתח אביב גפן את מסע הבחירות הלא רשמי שלו בסוף השבוע שעבר כשהתראיין לתכנית של שלומי שבן בכאן 11. המשפט הזה של גפן היה רגע כואב אבל צפוי שבו אפשר היה להבין בין השורות שהוא כביכול הפסיק לעשות מוזיקה, והאמת היא שמבחינתי שהוא הפסיק כבר לפני כמה שנים טובות, ואני בכל אופן לא זוכר שיר מאוד חשוב שלו שהתנגן ברדיו מאז 2006 כשיצא אלבומו "עם הזמן".

אני כותב את זה בצער רב, כי אביב גפן היה בשבילי לפני משהו כמו 25 שנה מה שהוא היה עבור עוד עשרות אלפי נערים וצעירים; המורד שדיבר בשפה שרצינו לשמוע ובו זמנית נראה בעיני רבים כמנהיג בעל כורחו שמרבית מהדור המזוין נשא אליו עיניים. אבל בעשור האחרון יש תחושה שגפן עושה כל מאמץ להפוך את כל הדור ההוא לבוחריו הפוטנציאליים במערכת הבחירות הבאה (או זו שאחריה) כשיכריז רשמית שהוא נכנס לפוליטיקה. הכל כמובן כביכול.

והאמת שזה מגעיל אותי, כי זו התגלמות כל מה שיכול להיות רע בתרבות הרייטינג שמעורבבת עמוק בפוליטיקה – אצלנו וגם באמריקה, ע"ע דונלד טראמפ. כמו במקרה של טראמפ, כמה שכרגע זה נשמע מופרך, יש סיכוי גבוה שזה אשכרה יקרה, ובשנים הקרובות לאביב גפן תהיה מפלגה משלו והוא יהיה שחקן משמעותי בפוליטיקה הישראלית כי רבים יאכלו את הלוקש שלו וינהרו אחרי הטרנד.

באותה תכנית (אחרי שהאשים את עצמו בעקיפין ברצח רבין כי טען שזה קרה בגלל שאיחר להופעה באותו ערב), מר גפן היהיר הביע תסכול על כך שאין אף אחד כיום שמביע מחאה במוזיקה הישראלית. אוקיי, בואו נגיד שאם הוא היה באמת טורח להתעניין, הוא היה יכול למצוא רק בשנה האחרונה לא מעט אמנים שלא חששו בכלל להביע את דעתם כמו שלום חנוך, טונה, הדג נחש, פולטראנק, אקו, יובל בנאי, החצר האחורית, שולי רנד, דודו אהרון ומשה פרץ, תמיר בר, רבקה מיכאלי, הגל השני - וזו באמת רק רשימה ממש חלקית.

בזמן שכל שירי המחאה האלו יצאו, גפן, שמגדיר את עצמו פחות יותר כנושא דגל המחאה בתרבות הישראלית, שחרר את הדואט "בצורת" יחד עם אברהם פריד. אין לי מילה רעה לומר על השיר עצמו, ואולי הכוונות מאחוריו היו טובות, אבל כשראיתי את ההודעה לעיתונות, פשוט התקשיתי להאמין לאביב: "השיר הזה בא לתת פתח לתקווה ולאחדות, ולמציאת מקום שאפשר להיפגש בו. הוא הוקלט אחרי אינספור שיחות מרתקות בין אברהם לביני. הרגשנו שזו אמירה ששנינו רוצים להשאיר. מעין צוואה של מדינה שרוצה שלא ישכחו את האנשים הגרים בה" .

נזכרתי שבעבר אותו אביב כתב על המגזר הדתי: "ואלוהים בוכה כשהוא רואה אותנו, מה הם עשו בשמו, מה הם עשו לנו", וגם "אני שונא נורא את הכפייה הדתית, שיילכו ילמדו מקופים/אני שונא את אדם וחווה, אדם הוא חרמן וחווה נימפומנית". אז מבחינתי השיר ההוא עם פריד והראיונות שהגיעו בעקבותיו הם לא יותר מעוד מהלך מיתוגי לאיסוף עוקבים וקולות פחות צפויים בעתיד. מהלך שמזכיר את נאום ההתנצלות של אהוד ברק בפני עדות המזרח. לא קנה אותי.

כששלומי שבן שאל אותו באותה שיחה מה הוא באמת מציע מעבר לסיסמאות ורעיונות של קירוב ולבבות וחיבור שכולנו מסכימים עליו, אחרי שבשנים האחרונות סוגיית הקרע בעם רק הולכת ומעמיקה, ואיך לדעתו באמת אפשר לשנות את המצב, אביב התחיל לגמגם, הציע "פשוט לדבר", וסיפר שהוא נוסע לכל מיני מקומות ברחבי הארץ ומדבר עם נציגים מכל מיני מגזרים כדי להתחבר. הלוואי שזה נכון, אבל מה שקרה בפועל בסופו של דבר הוא המפגש המצולם והתקשורתי מדי עם מי שהיה עד לא מזמן שנוא נפשו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשהכריזו יחד על חזרת עולם התרבות.

מי שנמצא מאחורי הקלעים יודע שאביב לא היה מעורב בשום צורה במאבק של אנשי תעשיית התרבות בשנה האחרונה – הוא הרי "ממזר כמו ביבי" אז הוא תפס טרמפ על הסיפור, אבל למעשה ביבי הוא זה שתפס טרמפ עליו. זה היה המפגש החיובי הראשון ביניהם, ואני מניח שאנחנו עוד ניזכר בו באחת ממערכות הבחירות הבאות. 

עוד באותה שיחה, כשגפן נשאל על יוצרים צעירים במוזיקה הישראלית שמוצאים חן בעיניו, הוא הגיב במבט מזלזל ואחרי כמה רגעים הצליח להשיב: "לצערי אני לא מספיק מקבל ושומע חומרים שאני אומר עליהם וואו. כן אהבתי את הקאבר שעשו עכשיו לאור הירח, אני אוהב את מועלם".

באמת תודה אביב גפן על הפרגון ליסמין מועלם, אבל בפועל התשובה הזו מעליבה דור שלם של מוזיקאים צעירים (ויש המון כאלו) שיוצרים ב 15 שנים האחרונות דברים מהממים ויצירתיים פי כמה מהחובבנים שמגיעים לשיפוט ב"דה וויס".

בקרוב כך נראה תגיע עונה חדשה שלו כשופט בריאליטי שתגזול מזמנו להכיר מוזיקאים ישראלים מוכשרים ומקוריים באמת, ובמקביל תעלה גם הסדרה החדשה, "שנות הירח", שהוא כתב בעצמו ועל עצמו בתחילת הניינטיז. סדרה שתהיה בשבילנו המזכרת האחרונה מאביב הישן, נסיך הרוק המורד שנתן לנו תקווה ועשה שירים ששינו לנו את החיים באותה תקופה. כמה חודשים לאחר מכן, אני מרשה לעצמי להעריך, נתבשר על בחירות נוספות וההמשך כנראה ידוע מראש: תכינו את עמית סגל והסקרים, כי מפלגת התעויוט בדרך.