כמעט עשור עבר מאז יצא אלבום האולפן האחרון של אהוד בנאי "רסיסי לילה". אני מכנה אותו "אלבום אולפן", כי אין מילה טובה יותר בעברית כדי לתאר אלבום במובן המסורתי של המושג: מקבץ של 12-14 שירים חדשים, שיוצרים מכלול מגובש.
ב-50 השנים האחרונות הייתה המילה הזאת, "אלבום", הבסיס של תעשיית המוזיקה. אחת לכמה שנים הוציא כל אמן "אלבום" חדש. זה היה פיזי, קודם בתקליט ויניל ואחר כך בדיסק. הייתה עטיפה שדנו בה, התפרסמו ביקורות, ובעיקר הייתה לאלבום נוכחות.
אם לבחור בדוגמה רלוונטית, "אהוד בנאי והפליטים" (אלבומו הראשון וחסר השם) היה בשנת 1987 עניין גדול. עם שירים כמו "זמנך עבר"; "עגל הזהב"; "עיר מקלט"; ו"ערבב את הטיח", הוא נחשב לפורץ דרך ומזניק רשמי לקריירה המפוארת של בנאי - ובמקביל, לאלבום שנתן את אחת הדחיפות החזקות לדור להקות הרוק התל אביבי של שנות ה-90. "אהוד בנאי והפליטים", כמו כל אלבום מופת, הוא יצירה שלמה. אתה מאזין לו מההתחלה ועד הסוף וחווה חוויה.
מאז, העולם השתנה (ובעיקר הופרט), ובעידן הנוכחי חזרנו לשירים בודדים. לטוב ולרע, האמנים החדשים צריכים לדחוס בכל פעם מחדש את כל מה שיש להם לומר לתוך ארבע דקות. זה עידן שבו שרותי הסטרימינג לקחו על עצמם לסדר את פסקול חיינו. מי צריך 12 שירים חדשים אם במילא רק אחד מהם יהיה להיט בפלייליסט?
חוה אלברשטיין הוציאה לפני כמה חודשים את "הסתיו שלי הוא שיר אחר". שיר יפיפיה מעזבונו של חיים ברקני וכאילו סגרה מעגל אחרי שבסוף שנות ה-60 הוא כתב לה את "ילדי איננו ילד עוד" ששרה בפסטיבל הזמר. אלברשטיין הכריזה במקביל שלא בטוח שהיא תוציא יותר אלבומים כי חברת התקליטים שלה הודיעה שהיא כבר לא מתעניינת בכאלה. לרגע זה נשמע עצוב, אבל אולי זה בסך הכל צעד מתבקש קדימה?
החזרה מאלבומים לשירים בודדים היא עניין יותר מורכב ממה שנדמה לנו, הרי היו בדרך כל כך הרבה אלבומים בינוניים. אלבומים שבהם שיר אחד מוצלח סחב על גבו 10 חברים דלילים. כשמוציאים רק שיר אחד - זה הימור על כל הקופה ודורש ריכוז עצום.
באלבום שלם אמן יכול היה להסתתר מאחורי מכלול, והוצאת סינגל זה קצת כמו פריצה לזירת אגרוף - או שתתן מכה חזקה ותעמוד על הרגליים - או שתיפול לקרשים.
והנה אהוד בנאי מוציא אלבום חדש - "הולך ומתקרב" - וזה לא שהוא נח בעשור האחרון; הוא הוציא אוספים, קטעים אינסטרומנטליים, דיסק שירי לדינו שרקח יחד עם ברי סחרוף, ואפילו אלבום משותף באנגלית עם אמן בשם מייקל צ'פמן. אבל עכשיו הוא שוב מגיע עם הדבר האמיתי - וזה קצת מלחיץ.
הוא בן 67. אחד היוצרים הכי אהובים ומוערכים בישראל, ואתה תוהה האם זה כוחו של הרגל? האם זו שמרנות וחוסר רצון להיכנע לחוקי המשחק החדשים? או שבנאי פשוט חי בעולם שבו הוא קובע את החוקים, וכשבא לו אז הוא מוציא אלבום. אלה כמובן שאלות לגיטימיות, ויש להן שתי תשובות; האחת היא שיש באלבום הזה "סינגלים" פצצתיים ושירים שיהפכו בחודשים הקרובים לקלאסיקות.
התשובה השנייה היא שכל השאלות הופכות למיותרות כשאתה מאזין ליצירה השלמה והמדוייקת הזאת שהוא רקח. איזה כיף זה לשמוע את האלבום הזה בחתיכה אחת מתחילתו ועד סופו, בלי לקום מהכיסא. להתמכר לשירים היפים ולקולו המנחם. אם תתנו את זה לעצמכם, ובאמת תפתחו את הלב, לא רק שתחוו חוויה אמיתית - אני בטוח שיהיו רגעים בהם העיניים שלכם יתמלאו בדמעות של אושר.
אני לא רוצה לקלקל, או להפריט. זהו אינו ספויילר, אבל יש באלבום הזה מעבר להמון שירים נהדרים, שניים שייכנסו לפנתיאון של המוזיקה הישראלית, שירים כאלה שתוך כמה האזנות אתה לא רק מזמזם אותם כאילו אתה מכיר אותם שנים, אלא מרגיש שהם כבר שנים חלק מפסקול חייך.
הראשון נקרא "אל תדאגי"; שיר אהבה קורע לב ומשכנע, שיר האוהבים הנבונים והוותיקים. שיר עם פזמון מושלם, ועם השורה היפה: "אל תדאגי, תמיד לצידך, גם אם רחוק בקרבתך". השיר השני מופיע בסדר השירים מיד אחרי "אל תדאגי" ונקרא "זקוק למחילה". הוא אמנם יצא כבר לפני שנה, אבל משום מה לא קיבל את המקום המגיע לו.
את המילים כתבה בתו של בנאי, מרים. אבל זה נשמע כאילו בנאי כתב אותן בעצמו. זה שיר כאילו "יותר מודרני" שמתחיל בשורות החילוניות "אני תקוע בשנות השישים, ואת במנה הראשונה, כנראה שלי יש הפרעה בזהות, ולך הפרעת אכילה", אבל מגיע לשיאו בפזמון שגם הוא שיר אהבה מושלם וגם תפילה. במיוחד אם אלוהים היא אכן אישה: "כאילם עומד על סף דלתך, כשופר שאין בו מילה. זקוק למחילה".
המילים האלה, "זקוק למחילה", הן רגע השיא של האלבום. בנאי זועק את זעקתו המיוחדת, למרות שהוא אף פעם לא באמת צועק. הוא כאילו שר "רגוע". הוא לא "פותח גרון", ועדיין הזעקה שלו חזקה יותר מהרבה מאוד אחרות. ויש גם משהו מצמרר במילים האלה, "זקוק למחילה", שיש בהן הקשר דתי שמיד לוקח אותך לעולם התפילות והדת.
זאת הזדמנות לחזור גם לדיון על המוזיקה האמונית: אהוד בנאי הוא איש דתי. הוא חובש כיפה ושומר שבת. אם תרצו, אהוד בנאי הוא דוס. אבל איזה דוס מדהים! ברור מכל רצועה ב"הולך ומתקרב" שהיוצר הוא אדם מאמין שמתכתב עם אלוהיו ומאמין בו, אלא שאצלו הדת היא בדיוק מה שהבטיחו; מעין עטיפה נעימה, שכבה נוספת, סוג של קסם. נחמה.
אהוד בנאי לא מבקש ממך להאמין. אצלו שום דור לא דורש תשובה. הוא לא זועק "רחם עלינו אבא הושיענו", ולא מעמיד את האמונה שלו לדיון ציבורי. ודאי שלא קורא למאזין להצטרף אליו. וזה כל ההבדל בין בנאי, שהחזרה בתשובה שלו או ההתחזקות, או איך שתקראו לזה - הייתה עניין אישי ובשלבים - לבין פסטיבל נתן גושן ש"ראה את האור" וחושב שעכשיו תפקידו לגרום לכך שכולנו נראה אותו גם.
גושן ואחרים טענו בעקבות הדברים שכתבתי בכאן ב-mako שיש כאן "צביעות" ו"חוסר ליברליות" ואפילו ניסיון השתקה, אבל האמת היא לגמרי אחרת; כשאדם מאמין כמו אהוד בנאי מוציא אלבום כמו "הולך ומתקרב", ועל העטיפה שלו הכיפה השחורה בולטת במיוחד, לא רק שהוא לא מבהיל אותי - קורה בדיוק ההפך - אני מרגיש שהוא מזמין אותי ליהנות מעולמו הרוחני. ברור לי שזו הצעה, לא דרישה ל"חזרה בתשובה", ולכן זה יפה בעיני ומקרב. וזה בעיקר נעים לי בתור יהודי. זה בדיוק ההפך מנתן גושן. זהו.
לא בא לי להפקיע את הבמה של אהוד בנאי לטובת הדיון הפופוליסטי הזה, אז נחזור מיד לסיכום "הולך ומתקרב": יש מעט מאוד אמנים שנשמעים בגיל 67 טריים, רעננים, ובשיא כוחם היצירתי - ואהוד בנאי מצליח לא רק להביא את אחד האלבומים הכי יפים של השנים האחרונות, אלא גם אלבום שנשמע צעיר, על זמני ובו בזמן עכשווי מאוד.
אני יכול להמשיך ולהשתפך על ההפקה המוזיקלית המדויקת והיפה של גיל סמטנה; על העיבודים היפיפיים, על הגיטרות של נושי פז; ובעיקר על השירים שהם אחד אחד תענוג לאוזן. לאן שאתה לא מביט באלבום הזה, הכל תפירה עילית. כן, זה כנראה אחד האלבומים הישראלים הכי יפים שיצאו בעשור האחרון.
"הולך ומתקרב" הוא אלבום שמוכיח שכל מה שצריך בשביל אלבום מושלם, גם בעידן הזה, הוא שיהיה לך מה להגיד. שזה אפשרי ולא חייבים להיכנע לתעשית הסינגלים, בטח אם אתה לא אמן פופ צעיר, ובעיקר איזה כיף שיש את אהוד בנאי. בעולם המתפרק לנגד עינינו, חשוב לדעת שיש עדיין על מי לסמוך שישיר לנו ישר לתוך הלב. אבל ממש לתוכו.