את הסיפור של ביגי תמיד מתחילים דווקא מהסוף. האירוע הטראגי שסיים את חייו בגיל 24 והתרחש השבוע לפני 24 שנים בדיוק, הוא נקודת הפתיחה שממנה תמיד צועדים אחורה, כאילו חייו היו סרט של כריסטופר נולן.
ביגי אמר את זה יותר טוב מכולם – "אתה אף אחד עד שמישהו הורג אותך", שם השיר שסוגר את אלבומו השני, והאחרון שהקליט בחייו הקצרים. גם הוא ידע שמותו, נושא שהתעסק איתו באופן כמעט אובססיבי, יהיה נקודת הפתיחה בסיפור על חייו. למעשה, ביגי ידע בדיוק איך לספר את הסיפור שלו, וגם 24 שנים אחרי מותו, אף אחד לא הצליח לספר אותו כמוהו.
זה לא שאף אחד לא ניסה. סיפורו סופר כבר בסרט דרמה בינוני; בכשבעה דוקומנטריים על חייו; שתי סדרות עלילתיות על חקירת המשטרה סביב מותו; ומי יודע כמה סרטים תיעודיים על הסכסוך שלו עם טופאק. רק בשבוע שעבר יצא סרט תיעודי חדש בהפקת נטפליקס, "ביגי: יש לי סיפור לספר", שם שנלקח גם הוא משם שיר מאותו האלבום.
גם הדוקו הזה מתחיל עם מותו כמובן, ואז מסובב את התקליט חזרה וגולל את עלייתו ונפילתו של הנוטוריוס ב.י.ג באותה הדרך בה סופר מאז ומתמיד: בן יחיד לאם גמ'ייקנית יחידנית שגדל בברוקלין שורצת הפשע של הנייטיז, נשאב למשחק המסוכן של מכירת סמים, מצליח לצאת ממנו בעזרת הכישרון והאמביציה שלו, מסתכסך עם טופאק ונורה למוות בלאס וגאס. הסיפור שוב סופר, המעגל שוב נסגר.
הדוקו החדש חביב ביותר, אבל גם לוקה בחסר. יש בו לא מעט רגעים נהדרים: הסיפור המלא על באטל הרחוב שצולם כשביגי היה בן 17, אחד מהתיעודים היחידים שלו מאותם השנים; המפגש עם הדוד הג'מייקני שלו שהיה המפגש הפעיל הראשון שלו עם מוזיקה; הסצינה הבאמת מחכימה שמשווה את הפלואו שלו לסולו תופים של מקס רואץ'; וגם קטע קצר מדמו ילדותי שהקליט כשהיה בן 14.
כולם נחמדים, וחלקם מחדשים גם למי שכמוני צרך כל פיסת מידע שכבר קיימת בעולם על ביג, שזה נחמד, אבל לא מספיק. הסרט אמנם מצליח לשרטט את דרכו של ביגי להפוך לראפר בצורה ברורה (וקצת מתפזר מהאמצע), אבל הוא כושל במקום שבו רבים וטובים כשלו לפניו - הוא לא מצליח להראות מה הפך את ביגי לנוטוריוס ב.י.ג.
זו משימה מאתגרת במיוחד שגם אני ניסיתי, וכנראה נכשלתי, לצלוח בעבר. למעשה, אני נאבק בה ברגעים אלו ממש. איך מסבירים דמות עגולה וצבעונית ומורכבת וחכמה כמו ביגי? איך מתארים אותו כבחור ענק, שמן, מכוער ועם עין עצלה, ובו זמנית כביג פאפא החלקלק שהפך לסמל מין? איך מחברים בין כוכב הראפ הכריזמטי והילד השמן והביישן שהיה? איך אפשר להכיל את סוחר הסמים האלים של הרחוב עם הילד הקטן והמנומס של אמא שלו? המלך של ניו יורק והקורבן הכי גדול שלה? גם אם אצליח לתאר את כל אלו - זה לא יכסה את קצה קצהו של האישיות שהייתה מגולגלת לו בבלאנט.
וגם אם אצליח לתאר את האופי והדמות והמשמעות שלו לברוקלין, לניו יורק, לתרבות ההיפ הופ, אשאר חסר אונים מול הניסיון להעביר את המוזיקה שלו. לנסות להסביר את המוזיקה של ביגי יהיה כמו לנסות להסביר את אור השמש. אפשר לאתר את גווניה, אפשר להסביר אותה ברמה הטכנית, אפשר לספר על איך היא מרגישה על העור, אבל אין שום דרך להעביר את התחושה עצמה. צריך לחוות את זה בעצמכם.
יש סרטונים נהדרים אונליין שמנתחים את הפלואו החלקלק שלו, שמפרקים את תבניות החריזה כדי להציג איך ביג יצר אותו ומסבירים עוד חתיכה קטנה ממה שהפך אותו לכזה גדול, אבל כדי באמת להבין אותו צריך להרכיב פאזל ענק שמכיל את כל החלקים האלו, והאמת היא שיש רק אדם אחד שידע איך להרכיב את הפאזל הזה - וקוראים לו כריסטופר וואלס.
אף אחד לא יכול לספר את הסיפור של נוטוריוס ב.י.ג יותר טוב מביגי עצמו. אולי זה למה את הסיפור שלו מתחילים מהסוף, כי הוא זה שסיפר אותו מההתחלה. הוא גם ככה היה מספר הסיפורים הכי טוב בהיפ הופ, כזה שמצליח ליצור תמונה קולנועית, לרפרפ דיאלוגים שלמים בדמויות שונות, להמציא מסגרות נרטיביות מורכבות שמצליחות להעביר בפשטות את הסיפור שרצה לספר. הוא ידע יותר טוב מכולם איך לתאר את חייו, את החוויות הקשות, את הצחוקים, את האהבה, את הדרמה, את הדיכאון, את עצמו.
אפשר לצפות באלפי שעות ריאיונות עם חבריו שיספרו על הימים בהם סחר סמים, אבל ביגי ניסח את זה יותר טוב עם "Ten Crack Commandments". אפשר לדון שעות על הכוח הקינטי שהיה בקול שלו או פשוט לחטוף בעיטה בראש עם "Kick in the Door". אפשר, כדאי ואפילו צריך להקשיב לסיפור של ביגי, להעמיק בו, לפרק את הפאזל לגורמי גורמים, אבל הכי נכון יהיה ללכת ישר למקור ולשמוע אותו מהאדם עצמו, במילותיו. ואם אתם לא יודעים, עכשיו אתם יודעים.