מעניין כמה אנשים הבינו למה טונה התכוון כשאמר בפתיחת השיר "מטאור בסלואו מושן" ששברו לו את הלב פעם בג'י ספוט. אני מניח שזה מתחלק לפי חתך של גיל – בעוד שמאזינים צעירים יתמהו למה טונה השתמש בדימוי כל כך מיני וכל כך לא קשור כבר בשורה הראשונה - בני ה-30 פלוס יזהו מיידית את הרפרנס.
מה לעשות, בתחילת המילניום לכל המועדונים היו שמות מביכים, אבל הג'י ספוט היה ונשאר המביך ביותר. נסו אתם לעמוד מול ההורים כשהם שואלים 'לאן אתה יוצא' ולענות ברצינות עם שם שכזה.
ובכל זאת, במשך תקופה לא קצרה נאלץ כל מי שאהב היפ הופ בישראל לכתת את רגליו ללוקיישן הנחבא של הג'י ספוט בכיכר אתרים. לא רק כי הוא היה מועדון ההיפ הופ המרכזי בארץ, אלא כי גם היה נקודת המפגש החשובה ביותר לקהילת חובבי הראפ הישראלי המתפתחת (שזה, במילים אחרות, קטנה מאד).
במשך תקופה לא מבוטלת לא היה ראפר ישראלי, אנונימי או לא (אבל כנראה אנונימי) שלא עמד על הבמה הקטנטנה של הג'י וניסה לא לקפוץ גבוה מדי כי התקרה ממש נמוכה. כמה מטרים מתחת למועדון הקולוסאום, שהיה למגה קלאב הראשון בתל אביב כשנפתח כ-18 שנים לפני כן, הסתתר הפינגווין והרוקסן של דור ההיפ הופ.
בשבועות האחרונים, לרגל 20 שנה לפתיחתו של המוסד הבלתי נגמר הזה, מעלה הבעלים של המקום די.ג'יי upreme$ (ניר ממון) ערימה של חומרים מוקלטים, פלאיירים צעקניים ותמונות מביכות במיוחד של בליינים משנות השיא של המועדון.
למעשה, גם שני עשורים מאז שנפתח הג'י הוא לא עזב מעולם: אחרי כ-5 שנים בלוקיישן המיתולוגי של כיכר אתרים הוא עבר לחלל גדול יותר (ועם תקרה גבוהה!) בסלמה 40, לאחר מכן קפץ לתקופה קלה לאזור עזריאלי עד שסיים את תפקידו הגשמי, והפך לאבא הרוחני ואחד השותפים של מועדון האטלנטה, שעדיין נחשב למועדון ההיפ הופ הכי רלוונטי בישראל. אבל עם כל הכבוד לאריכות ימים, אני כאן כדי לדבר על הנעורים שלי. כלומר, על החשיבות של הג'י ספוט לתרבות ההיפ הופ הישראלית. כלומר על הנעורים שלי.
על אף שהיו בג'י מספר ליינים מצליחים (הליין בימי שישי לבני 21 ומעלה היה מאופיין באינספור שחקני כדורסל זרים שבאו לבלות בין משחקים ובבחורות שרצו להכיר אותם); ליין הנוער של המקום שהיה מיועד לבני 16 ומעלה (אבל נו באמת), היה יותר מרק מקום שבאים אליו כדי לרקוד. מסיבות הנוער, שהיו נערכות בחגים וכל שבועיים במהלך החופש הגדול, היו איוונט מרכזי יותר עם הופעות, מסיבות נושא ובעיקר המון נערים ונערות מחוצ'קנים ומחוצ'קנות שהגיעו מכל רחבי הארץ – באמת, הכרתי שם אנשים שהגיעו מנצרת עילית ומאילת – רק כדי לשמוע קצת מוזיקה שאהבו, ואולי חשוב מכך, להכיר אנשים נוספים שאהבו אותה.
כל קהילה צריכה מקום מפגש, ולמרות שחנות הבגדים MADMAN בתחנה המרכזית החדשה היתה האל-מדינה, הג'י ספוט היה המכה של ההיפ הופ הישראלי. העיר השלישית בקדושתה.
חרף כל השנים שעברו, אני עדיין זוכר מצוין את החוויה של להגיע למסיבה בג'י הישן (הכינוי שנדבק לו לאורך השנים, אם כי יש סיכוי שהיה קיים עוד כשהג'י הישן היה הג'י הראשון). הייתי יוצא מהבית בשעה 22:30 כדי להספיק להגיע לקו 641 מהוד השרון לתחנה המרכזית, ומשם לוקח קו 4 במונית שירות עד לפינת בן יהודה-שדרות בן גוריון. ההליכה הקצרה הזו בין העטלפים של השדרה ועד לפרגולות הבטון של הפיל הלבן שהוא כיכר אתרים היתה כמו מעבר במסדרון חי אל עולם אחר ומוזר שבו באגיז ודו-ראג היו הסטנדרט וכולם ידעו מי זה קוואמי.
משם הייתי יורד שני גרמי מדרגות רחבות כדי להגיע לרחבה שמול שלט ה-G-Spot הבולט שבכניסה, לרגלי מלון שרתון מוריה (כיום מלון הרודס). עוד לפני פתיחת הדלתות (בפלאיירים נכתב חצות אבל זובי שנפתח לפני 1:00) היה מתאסף ים של כובעי מצחיה וגוזיות ספורט שלא הצטמצם גם כשהיה אפשר להיכנס למועדון. בכל רגע נתון במהלך המסיבה, מחצות עד 6 בבוקר, היה ניתן לצאת החוצה ולמצוא המולה, ויכוח או מעגל פריסטייל. אני ממש בטוח שאורחי האגף הצפוני של המלון שנאו אותנו בדם.
גם בסטנדרטים של אז, הג'י היה מועדון קטן. כמה שנים אחרי שנפתח המציאו את הכינוי המג'ייף דאנס-בר שאולי התאים ללוק של הג'י, אבל ממש לא לאווירת המועדון הביתי שבו כולם מכירים את כולם. מסכי טלוויזיה קטנים וישנים היו תלויים מהתקרה, מקרינים לופ אינסופי של קליפים שבטח הוקלטו על VHS מאמטיוי בייס, וכולם רקדו לצלילי סטים שהורכבו ממיקס בין להיטי התקופה וקלאסיקות היפ הופ. זה היה המקום היחיד בארץ שבו שיר ראפ בעברית היה ממלא את הרחבה במקום לרוקן אותה (אם בכלל היה מושמע באחרים), ולפעמים אפילו נכתב בפלאייר שבמסיבה תהיה השמעת בכורה לשיר של סאבלימינל או כלא 6 או איזה אמן שבאותו השבוע האמנו שיכול לפרוץ את תקרת הזכוכית של המיינסטרים הישראלי.
היה שם גם חם, ואני לא מתכוון לחם באופן שבו ראפרים משתמשים במילה חם לתיאור מועדון, אלא פשוט חם. חם מאוד. ברמה שלראות מישהו מרקד באמצע הרחבה בלי חולצה היה הסטנדרט (אם כי עדיין לא רצוי). המרחב הקטנטן, הצפיפות המלחיצה והקיץ הישראלי הניעו אנשים ללבוש מגיני זיעה אופנתיים, לקרוס על הספות באפיסת כוחות או לצאת להתאוורר בבריזה של חוף גורדון, מה שעזר לרחבה שבחוץ להרגיש כמו שלוחה של המועדון ולמדרגות להתמלא בבני נוער חצי מעולפים.
ההפנינג הזה נמשך עד כשעה וחצי לפני הסגירה, בדמדומי הבוקר הראשונים, כשמי ששרד את הלילה מבלי להקיא וודקה זולה שמכרו לנו בקיוסק שבקומה מעל (הוא עדיין שם, אבל יש חוק התיישנות) היה נכנס חזרה למועדון כדי לראות את האירוע הממש לא מרכזי שהיה האופן מייק.
הרבה ראפרים ניסו לתאר בשיריהם את הקסם שהיה באותו מיקרופון פתוח שנערך בסיום כל מסיבה. רביד פלוטניק כתב (בשיר 'לא הצגתי' של פרודוקס) "זוכר, היינו מחכים לאופן מייק כל הלילה/ ומחכים לפאקינג אוטובוס הביתה". זי. קיי כתב עליו (בשיר 'מתוך הים' של שקל) "זוכר איך נכנסנו לג'י ספוט ועלינו לאופן מייק/ השיר נגמר ועשינו מה שתכננו בבית/ קיללנו את כל הסצינה, השחטנו את הציוד/ קרייתים שרק יצאו מהמערה למציאות". איזי כתב (בשיר 'מה שעושה לך טוב') "בפעם הראשונה בתוך מועדון של היפ הופ/ גיל 14 מופיע מול 30 אנשים בג'י ספוט/ 5 לפנות בוקר מתחיל את החלום הזה/ כנראה שאף פעם לא אשכח ת'יום הזה".
אבל האמת היא שלמרות שכל הראפרים האלו, ועוד עשרות אחרים, נתנו את ההופעות הראשונות בחייהם באופן מייק, לא באמת פספסתם דבר. הם היו גרועים. כל מי שהיה באופן מייק היה גרוע.
נו בסדר, מה אתם מצפים? הם היו ילדים שלא ידעו להחזיק מיקרופון ודיסטרשו את האמא של הרמקולים לצלילי ביטים של ד"ר דרה, וזו עדיין היתה ההופעה הכי מיוחדת כי הם היו נרגשים ונלהבים כמו שרק בני נוער שמנסים להגשים חלום לראשונה יכולים להיות. רק שעתיים לפני הם ראו את הגיבורים שלהם מופיעים על הבמה הזו, ועכשיו הם עולים עליה לנסות את השיר שהתאמנו עליו כל השבוע בחדר מול המראה.
תראו לי מועדון היום שיקדיש שעה מזמנו עבור ילדים שרק רוצים להחזיק מיקרופון בפעם הראשונה. במהלך ההופעה רק החברים של מי הראפר על הבמה הריעו בזמן שהשאר המתינו בחוסר סבלנות לתורם, אבל עבור חלקם זה הספיק כדי להידבק בויורוס הבימתי ולהפוך לימים לגיבורים שבני נוער רוצים לעלות בעקבותיהם על הבמה.
אחר כך הקהל היה נשפך החוצה לאור הרך של הבוקר, מה שיצר תמונה ביזארית שמערבבת בין חבורת בני נוער שיכורים ומיוזעים בבגדי היפ הופ מביכים לאצנים משקימי קום. כל קבוצה הביטה על השניה בעין עקומה. תם הטקס, כולם נוהרים באוטובוסים חזרה לערים שבהם לא הכרנו אנשים שאהבו היפ הופ, לארץ נטולת שיחות על הפלואו של נימי ולעולם שלא הבין את הגדולה של פיזדה פאמלי. היום זה אולי נשמע כמעט לא הגיוני, אבל היו ימים בהם לפגוש אדם אחר שהעריך את התרבות השחורה הזו היה אשכרה מרגש.
היום יש שם מכון קרוספיט. אני יודע, איזה משפט מבאס. הלילות שם שקטים ואורחי הצד הצפוני של הרודס יכולים לישון בשקט, רחוקים מזכרונות על נערים בחולצות ספורט של קבוצות מארצות רחוקות וקול עמום של ביטבוקס. מקסימום ישמעו כמה הלימות פטיש על צמיג בשעות בין ערביים. אולי זה טיפה מנחם שאותם קירות כנראה עדיין זוכים לשמוע את אמינם ו-DMX, ואני בטוח שיש כמה מתאמנים שקוראים לו בית, אבל הם בחיים לא יבינו על חורבות איזה בית אמיתי הם מכים בצמיגים. לא היה ולא יהיה בית כמו הג'י ספוט, בעיקר כי הוא היה המקום הכי נכון בזמן הכי נכון עבור קבוצה קטנה ונלהבת של צעירים.
חלק גדול מקבוצת האנשים המעטה שהכרתי בג'י כבר לא מתעניינים בהיפ הופ. הם עברו הלאה, התבגרו, הקימו בית או פיתחו קריירה שונה. בייבי ג'י, חבר להקת כלא 6 והרזידנט של המועדון, הפך לימים לעורך דין. אחרים שדווקא נשארו בסביבת המוזיקה הפכו אותה לקריירה והובילו את הז'אנר למחוזות שבימי הג'י רק יכלנו לחלום עליהם.
לכל אחד מהם, עו"ד או מוזיקאי, יש חלק בהצלחתו הנוכחית של הז'אנר ואני יודע שבכל אחד מהם עדיין יש חתיכה מאותו מועדון קטן ומיתולוגי מכיכר אתרים. כי לכולם, ללא יוצא מן הכלל, שברו את הלב פעם בג'י ספוט, וזה לא דבר שפשוט שוכחים.