בשבוע שעבר יצא שיר משותף לשניים מהראפרים המבטיחים בישראל, עדי אגאי ומאור אשכנזי. שניהם בראשית גיל ה-20 שלהם, עובדים קשה כדי לעשות את צעדיהם הראשונים בתעשיית המוזיקה, ועדיין מגששים כדי למצוא את הקול והאופי המוזיקלי הייחודי שלהם.
השיר החדש שלהם, "חיוכים מזויפים", שיצא אחרי שהבית הראשון ממנו הגיע לכ-177 אלף צפיות בטיקטוק של אגאי, עוסק בנושא הסופר חשוב של העלאת המודעות לנזקי האינסטגרם; השקרים הקטנים, התמונות המפולטרות והאובססיות הזולות שבדיעבד באו במחיר לא קטן. חשוב, אין ספק שזה נושא חשוב.
ואז נזכרתי בשיר מוקדם יותר של אגאי, שיצא לפני כ-10 חודשים. "לובשת צמוד" קוראים לו, שיר שנכתב בעקבות האונס המטלטל שהתרחש באילת ועוסק בנושא החשוב של העלאת המודעות לאונס ופגיעה מינית, ובו דיקלמה אגאי באופן מעורר צמרמורת משפטים מפיו של תוקף מיני.
גם זה נושא חשוב, אולי מהחשובים ביותר שמוזיקאית יכולה לעסוק בו, והיפ הופ הוא באמת כלי מדהים להעברת מסרים, אולי הטוב מכולם. סגנון שנותן את המרחב למילים והולך יד ביד עם מחאה ואמירה וכל הדברים החשובים האלה. רק שעם כל כך הרבה דברים חשובים - לפעמים משהו הולך לאיבוד בתוך הכוונות הטובות.
לעדי אגאי יש מזל גדול שהיא מוכשרת ומתוחכמת מספיק כדי להציל את שירי העלאת המודעות שלה, כי לשירים מהסוג החשוב הזה יש נטייה להפוך למתישים. השירים של אגאי הם דוגמה בסך הכל די מוצלחת לשירים מהזן הנפוץ יותר ויותר הזה; הם לא מטיפנים ודידקטיים, הם כתובים מתוך נקודות מבט של אנשים, ולא מתפקדים כהרצאת טד על חשיבות הנושא - ובכל זאת, יש משהו בשירים כאלו שמרגיש לי טיפה מתאמץ, כמו יוטיובר שמזכיר לי באופן אגבי שזה הזמן לעשות לייק וסאבסקרייב ולשתף בכל הכח כי זה נושא חשוב.
אני לא חושד בכוונתם של אגאי ואשכנזי. ברור מאוד מהבתים שלהם שהם מתכוונים ומרגישים כל מילה, זה לא מרדף ללייקים במסווה של ביקורת על הלייקים - אבל זו כאמור עוד דוגמה מוצלחת לשיר העלאת מודעות, והתחושה החמקמקה הזו של המורה שמתיישב על הכיסא הפוך כי הוא "המורה המגניב" מתגברת כשמדובר בשיר לא מוצלח, ואוהו כמה שיש כאלו.
יש שירי מודעות לבעיית האקלים, ומודעות לגירוש ילדים, ומודעות למחאת האתיופים ולנזקי הסמים, ולבטיחות בדרכים ולהתאבדויות - ופתאום אני מודע לכל כך הרבה רבדים בקיום האנושי שנפתחה לי מודעות למישור האסטרלי ועכשיו אני מודע לכל מה שהיה, יש ויהיה בעולם, אני אחד עם הצמחים, כן איזה כיף יהיה בסוף ימי, אין אני אין אני.
מעבר לכך שבמקרים רבים מדובר בכלל בשירי מודעות למבצע של השיר, הבעיה הגדולה היא שהשירים האלה לרוב לא באמת משיגים דבר. זה לא שאין ערך במודעות לנושאים חשובים כמו שהערך הזה נאבד בתוככי טקסטים מתחנפים שמיועדים לתת למי שמאמין במטרה המדוברת טפיחה על השכם שהוא בצד הנכון של העולם.
ככאלו הם בדרך כלל נשארים בקרב בועת קהל היעד הצפוי של השיר, מעגל טפיחות שכם בלתי נגמר של אנשים צודקים בעיני עצמם. וזה עוד מבלי לדבר על החשיבות העצמית שצריך כדי ליצור שיר שנועד לחנך או להטיל אור חדש על נושא במחלוקת. לפעמים השיר מצדיק את החשיבות - אבל לרוב הוא לא.
וזה קו דקיק במיוחד ללכת עליו, בין שיר העלאת מודעות לסתם שיר טוב בנושא חשוב. קו כמעט בלתי אפשרי לשרטוט, אבל בהחלט מורגש. רק שבוע לפני "חיוכים מזויפים" יצא שיר אחר שהדגים אפילו טוב יותר איך מסר חשוב יכול לעבור מבין השורות. קוראים לו "שניים במקום", של להקת שאזאמאט (מתוך אלבום הקונספט החדש והמצוין שלהם "התעוררנו מאוחר"), והוא יכול לעבור בשמיעה ראשונה כמו שיר רומנטי די סטנדרטי.
חלק מהמאזינים אולי יתפסו על הבית השני וייקלטו שמדובר בשיר שעוסק בזוגיות להט"בית, אבל כדי לקלוט את הנושא האמיתי של השיר צריך להישאר בהאזנה קשובה עד סופו. פתאום השיר העולץ מרצין ברגע, ומבלי להגיד יותר מדי הופך בהינף חמש מילים לשיר טוב בנושא חשוב.
ויש דוגמה נוספת, אפילו אבסטרקית יותר, והיא מסתתרת בשיר שנכנס לפני רגע לפלייליסט גלגלצ. "קורבן", של רביד פלוטניק (שמבוסס באופן נכבד על השיר "Scapegoat" של ההרכב אטמוספיר) ומצליח לדבר על בעיה חברתית באופן טיפה יותר עמוק מכל שיר העלאת מודעות, ותקראו לזה שיר העלאת מודעות עצמית אם תרצו.
זה הנושא, זו הזווית, זה הדיבור שמבפנים, המבנה שממסגר, המסמר שלא נדפק למוות. זה הישירות, הכוח שבפשטות, זה הדיוק, זה פשוט שיר פשוט. ובכל זאת, כשהפאנץ' מגיע לבסוף, המסר עובר בקלות מבלי צורך להגיד אותו בפה מלא ולהגדיר את זה בתור מטרה חשובה.
אם לשים את זה במונחים של היפ הופ, זה נייס מאוד להיות חשוב, אבל הרבה יותר חשוב להיות נייס. עם כל הכוונות הטובות שמאחוריהם, שירי העלאת מודעות הם מדרון די חלקלק עבור אומן. כן, הם מביאים קצת אייטמים בתוכניות בוקר ואולי איזו השמעה ברדיו לצד נאום קצר על הנושא המדובר, אבל הערך שלהם נגמר פחות או יותר כשמסתיים הקמפיין.
שירים שעוסקים בנושא ממקום אישי יותר - מבלי לדחוף בגרון את חשיבותם ומבלי לנסות להניע אתכם לשתף בכל הכח - מגיעים הרבה יותר עמוק, נשארים יותר זמן ומשאירים אימפקט משמעותי יותר. בסופו של דבר, הם מעלים את המודעות פי כמה, וזה לא פחות חשוב.