כמו כל אדם עם זוג אוזניים ולב, גם אני נשביתי בקסמו של הלהיט "Leave The Door Open" של אנדרסון.פאאק וברונו מארס, הסינגל הראשון של הצמד שזכה לשם המצוין "סילק סוניק", שם שניתן להם על ידי לא אחר מאגדת הפ'אנק בוטסי קולינס.
הרי איך אפשר שלא? זה היה כל מה שהיה חסר לי במוזיקה המודרנית. שיר ארנ'בי חם ששואב השראה מוזיקלית מתנועת הפילדלפיה סול ונשמע כאילו הוקלט על ידי צמד נוסעים בזמן שחזרו ל-1974 כדי להחיות מחדש ז'אנרים שאפשר לשמוע כיום רק בסימפולים.
אני מודה שזו הייתה הפתעה קטנה לראות את צמד הכוכבים משתפים פעולה דווקא עם שיר מעידן אחר, אבל קשה לומר שהבחירה שלהם דווקא בתקופה ההיא באמת הפתיעה – מי שעוקב אחרי קריירות הסולו של השניים יכול לזהות בנקל את ההשפעות וההשראות שמסתתרות בשירה, בהפקה, בנגינה ובאטייטוד - אבל הפעם קיבלנו משהו אחר. הפעם הם לא רק שאבו השראה, אלא ממש גילמו את ההשפעות שלהם, כמו להקת קאברים (שבמקרה מורכבת משני מוזיקאים מצוינים) שהחליטה שהגיע הזמן לכתוב שיר מקורי.
אני מאוד אוהב את ההשפעות וההשראות של סילק סוניק. וינטג' סול, פ'אנק מלוכלך וארנ'בי חם הם הלחם והחמאה של כל חובב היפ הופ מזדקן שצולל למוזיקה שהיתה לאבני הבנייה של הז'אנר. הבס של מוטאון זורם בעורקיי, הגרוב של הפרלמנט-פאנקדליק הוא צליל הליבידו שלי, הסול של ממפיס מפיח בי חיים, ואייזיק אייז הוא הקול שאני רוצה לפגוש בגן עדן. "Leave The Door Open" זה שיט שנולד עבורי. אז למה בכל זאת אלבום הבכורה של סילק סוניק הצליח לאכזב אותי? ועוד עם בוטסי קולינס על ההנחיה?! הנה זה בא.
זה דווקא לא התחיל ככה. כשהאלבום "An Evening With Silk Sonic" יצא סוף סוף בשבוע שעבר, ההתלהבות הראשונית עוד היתה בעיצומה. שמעתי את 8 השירים בריפיט, מתאכזב קצת שהאלבום כל כך קצר (רק 31 דקות), אבל גם נהנה מהצליל החם שנשמע כאילו שוגר בטיל עבר לוהט ישירות ל-2021. נהנה משילוב הקולות הקסום של אנדרסון וברונו, מההפקה העשירה, מהאינסטרומנטציה המדויקת ומהעובדה ששניים מהאומנים המשמעותיים במוזיקה השחורה של היום עשו הומאז' אוהב למוזיקה שכבר הייתי בטוח ששמורה רק לאוהבי נוסטלגיה וחפרני סימפולים.
בשמיעה הרביעית או החמישית משהו התחיל לעקצץ לי במאחורה של הראש, שם כנראה ממוקם החלק הנודניקי של המוח. משהו פה לא הסתדר. זה לא שציפיתי שהאלבום הזה יעמוד מול קלאסיקות סול על זמניות, אבל עם כל האזנה נוספת, ההומאז' החל להישמע יותר ויותר כמו חיקוי פשוט. שיחה עם חבר חובב סול כמותי עזרה להצביע על הסדק הראשון במעטפת הנוצצת של הפרויקט, אחרי כשהוא הפנה את תשומת ליבי שהשירים פשוט לא כתובים טוב. קלישאות על קלישאות, שורות קרינג'יות, פזמונים עצלנים ברובם. לעזאזל, הם אשכרה מאייתים בשיר את המילה Fly. פעמיים.
בסדר, חשבתי לעצמי, לא נורא. טקסטים חסרי עוקץ הם לא מה שיעצרו אותי מליהנות. קלטתם את הסינקופציה של תופי הבונגו ב-"Skate", הטייק שלהם על דיסקו-פ'אנק ראשוני? איך אפשר שלא ליהנות מזה? אבל העקצוץ המשיך לזמזם, זה לא רק התוכן הקלישאתי. משהו נוסף פה לא הסתדר לי, עד שראיתי את הביקורת של מבקר היוטיוב אנתוני פנטנו (The Needle Drop), שהעלה אנקדוטה מדהימה שעזרה לי לראות את העשן והמראות של מופע הקסמים המוזיקלי הזה.
אני מוכן להישבע לכם שמשהו בשיר הרביעי באלבום, "After Last Night", הרגיש לי מוכר מדי, אבל רק אחרי שפנטנו הפנה את תשומת ליבי האסימון הענק הזה נפל לי באוזן. השיר הזה הוא, כמעט אחד לאחד, השיר "Dick in a Box" של חבורת לונלי איילנד, אחת מהפארודיות המוזיקליות הגדולות של 20 השנה האחרונים. המקצב, הטון, המבנה ואפילו קצב וטון השירה תואמים לשתי הדמויות הסליזיות עם האובססיה למתנות מוזרות שהמציאו אנדי סמברג וג'סטין טימברלייק.
זו לא מקריות שיש דמיון ענק בין השירים, אם כי אני בטוח שלא מדובר במקרה של גניבה מוזיקלית. הם פשוט העתיקו מאותו המבחן, השתמשו באותו מתכון, ציירו את אותו הנוף. איך שתרצו לקרוא לזה. הבעיה היא שבעוד שסילק סוניק ניסו לעשות מחווה, יצא להם ממש דומה לפארודיה, וכששומעים את השניים מספרים איך נולד הפרויקט, זה פתאום נהיה ברור בהרבה – זה בכלל התחיל מצחוקים באולפן. הם רצו בהתחלה לעשות סוג של פארודיה, אבל גלשו לאיטם לעבר המחווה המוזיקלית כל כך עד ששכחו את המצחיק, ונשארו עם יצירת פסטיש פשוטה שמחקה סגנון מבלי להוסיף עליו יותר מדי (כן, יש אלמנטים חדשים. לא, זה לא חדשני בשום צורה) ומבלי להאיר מחדש את המוזיקה, או אפילו להעיר עליה, שהם מחקים.
כך המילים המחופפות הסתדרו לי, וכך גם הבנתי את המבנה הפשטני של האלבום, במסגרתו אפשר לשייך כל אחד מהשירים לקלישאה אחרת בז'אנר: "שיר הרומנטיקן הסקסי"; "שיר שבור הלב"; "שיר הווגאס הנוצץ"; וכמובן "השיר ששרים בגשם לאישה כדי שתחזור אליך". הדוגמה הטובה ביותר לכך היא השיר הסוגר של הפרויקט, "Blast Off", שמבוסס על קלישאת פ'אנק פסיכדלי מבלי להעמיק לתוך הסגנון העשיר הזה (ועוד עם בוטסי!). זה מכעיס עד כמה שהמילים (שמרמזות על לקיחת סמים פסיכדלים, כיאה לקלישאה) נשמעות כמו אדם שמנסה לתאר סוטול על בסיס מה שראה בסיטקומים. חושבים שאני מגזים? נסו להגן על השורה "נשתגר וננשק את הירח הלילה, אז נצפה בעולם משתגע מהחלל החיצון".
דווקא אז, אחרי שקירות מפעל הנקניקיות הפכו לשקופות לנגד עיני, קרה דבר נפלא. העקצוץ שתק, נתתי עוד כמה שמיעות לאלבום והבנתי שפשוט לא אכפת לי. שכבות הציניות המוזיקליות שהצטברו עלי לאורך השנים לא הושלו, אבל האלבום הזה התגנב מתחתם. לא אכפת לי שהוא קצר, לא אכפת לי שהוא חיקוי חסר עומק, אפילו לא אכפת לי שהמילים מטופשות. הגרובים עדיין משכו אותי, התופים המשיכו להזיז אותי וממש נהנתי לשמוע את דינמיקת הקולות של הצמד. ערכו של האלבום בהחלט ירד בעיני, אבל הכיף שבו נשאר. אני אפילו מצליח לשמוע שוב את "After Last Night" מבלי לשיר איתו את המילים של "Dick in a Box".
גם אם "An Evening With Silk Sonic" לא מיצה את הפוטנציאל המוזיקלי שבו, לא יזכר כקלאסיקה ולא יהפוך את הסול-סבנטיז לטרנד הבא אחרי הסינת'-אייטיז, הוא פיסת מוזיקה מבדרת במובן הכי בסיסי של המילה. אני נהנה ממנו כמו שאפשר ליהנות מהאמנות של מופע קסמים גם כשהאשליה נעלמת ומכירים את כל הטריקים. מעבר לכך, גם אם עבור מאזינים ותיקים כמותי האשליה עשויה להתפוגג מהר, עבור המאזינים הצעירים שצופים בקסם הזה בפעם ראשונה, אני מאמין שהוא יכול להיות מהפנט. זה לא באמת מסובך, אלו סך הכל שני מוזיקאים מצויינים שנהנים לנגן את המוזיקה שהם הכי אוהבים, ולא הרבה יותר מזה. כל מה שצריך כדי ליהנות הוא רק זוג אוזניים ולב.