אין דרך נעימה לומר את זה, אבל "Loud" של ריהאנה הוא אלבום בן 10. כן, קראתם נכון, בנובמר הקרוב נציין עשור לאלבום שהוליד, בין השאר, את הלהיטים "What's My Name", "Only Girl In The World" ו-"S&M".
אני אומר "בין השאר" כי אין שיר באלבום הזה שאיננו להיט, או לפחות להיט בפוטנציה. "Loud" הוא הזיקוק הטהור ביותר של ריהאנה כיוצרת פופ, והשירים בו הם מה שהנוער מכנה "באנגרס אחד אחד" גם היום. למעשה, ריהאנה עצמה סיפרה שאחד הרגשות שהניעו אותה ביצירה האלבום היה התסכול המסוים מאוד שמתרחש כששיר לא טוב הורס את מצב הרוח. "אני שונאת לדלג על רצועה", אמרה בראיון לקידום האלבום, "רציתי לעשות אלבום שאפשר פשוט להשמיע".
אבל אם הייתם רוצים לשמוע רצף שירים מוכרים הייתם פותחים יוטיוב ושמים על שאפל. "Loud" הוא הצהרת כוח, ואפשר לזהות בו גם חתיכת נקודת מפנה עבור ריהאנה כיוצרת. ונקודת המפנה הזאת מגיעה באחת התקופות העמוסות ביותר בקריירה שלה - רגע אחרי האלבום "Rated R" שיצא שנה לפני כן, ורגע לפני "Talk That Talk" שיצא שנה לאחריו.
ריהאנה הייתה אז בבולמוס יצירתי מהסוג שמעריציה יכולים רק להיזכר בו היום בערגה וקנאה. היא עבדה נון-סטופ, ועיבדה את כל חוויות החיים שלה לתוך השירים שהוציאה, וב-2010 החוויה שכוננה יותר מכל את הדימוי הציבורי שלה הייתה מערכת היחסים עם כריס בראון. ריהאנה הגיעה לזוגיות הזו כשהיא זמרת מפורסמת, ללא ספק, אבל בראון היה גדול יותר - תדמיתית ופיזית.
במהלך ויכוח שהתגלע ביניהם בדרכם לטקס הגראמי של 2009, בראון הכה את ריהאנה וגרם לה לחבלות בפניה. היא התלוננה במשטרה, והתמונה שצולמה בתחנה - בה נראית הזמרת בשפה נפוחה ומבט מושפל - הודלפה כמעט מיידית למדורי הרכילות. השניים נפרדו, היא הוציאה נגדו צו הרחקה, מיתנה את צו ההרחקה הזה, חזרה לעבוד איתו, חזרה לקשר זוגי איתו ולבסוף נפרדה ממנו סופית (אני מקווה) ב-2013.
את שירי הנקמה האפלים שלה בבראון, ריהאנה ריכזה ב-"Rated R", עם סינגלים כמו "Russian Roulette" שמתאר את הקושי לעזוב מערכת יחסים רעילה, או "Hard", שתיאר את ריהאנה כחיילת חסרת רחמים ונטולת רגש. אלה תגובות פסיכולוגיות קלאסיות כמעט למצב של מצוקה - בכי וקיפאון; אובדן שליטה מחד והתעקשות על שליטה מוחלטת מאידך.
שנה לאחר מכן היא כבר הייתה בשלה לשירים אחרים, למוזיקה אחרת, לרגשות אחרים, ו-"Loud" הוא האלבום שאחרי הסערה. אמנים אחרים היו שומעים את התיאור הזה ואומרים "אה, אוקיי, אז להקליט אלבום אקוסטי? אני צריך שיידעו שאני רגיש עכשיו", אבל לא ריהאנה.
השירים של "Loud" הם נצחונות. הם מופקים בצורה עשירה ומשוכללת, עם גיטרות חשמליות שהופכות בלדה סבירה (על פניו) כמו "California King Bed" להמנון, וסימפול חצוף ומבריק שהופך את "I'm With You" הצ'יזי של אבריל לאבין ל-"Cheers", שיר הלל להתפרקות מעול ולחגיגת העצמי. זה גם האלבום שהוביל לעיסוק האובססיבי של מעריצי הפופ למערכת היחסים בין ריהאנה ודרייק, אחרי שהאירוח שלו ב-"What's My Name" הוכיח שהשניים תיכף מתפקעים מרוב כימיה. לעזאזל, זה אפילו האלבום שהעניק לאמינם את אחד הלהיטים היותר מוצדקים שלו ("Love The Way You Lie"), ועזר לחשוף גם את ניקי מינאז' שבדיוק חצתה באותה תקופה את הקו בין תגלית מסעירה לכוכבת בלתי מעורערת.
ובאמת שהיה אפשר להסתפק בכל אלה, אבל חייבים לדבר גם על "Man Down". קודם כל כי הוא, כאמור, להיט מדהים, אבל גם בגלל שהוא מחזיר את ריהאנה לשורשיה המוזיקליים ולז'אנר הדאנסהול בו התגלתה לראשונה. וכיוון שסוגות הדאנסהול והרגאיי מנהלות מערכת יחסים צמודה, "Man Down" הוא מעין תמונת מראה של אחד מהשירים החשובים ברגאיי, "I Shot The Sheriff" של בוב מארלי.
גם ב-"Man Down" מתואר ירי באדם לאור יום, וגם בו לא מובעת יותר מדי חרטה. במקום זאת, שני השירים הם המנוני מרד בסמכות, שמיוצגת אצל מארלי בדמות השריף ואצל ריהאנה, וול, בדמותו של כל גבר שסירב לה, שהקטין אותה, שזלזל בה, שהעז להרים עליה יד. סעיף דומה במניפסט שהוא "Loud" מופיע גם ב-"S&M" שפותח את האלבום.
על פניו זהו שיר פופ על איזה כיף זה להפליק למישהו מדי פעם בסקס, אבל כל המילים בו הן מילים של העצמה והסכמה. ריהאנה שבשיר סומכת על הפרטנר שלה שלא יפגע בה, וסומכת על עצמה שתדע לסמן את גבולות ההנאה המשותפת שלהם. שוב, לא כי צריך להיזהר בכל אינטאראקציה מינית, אלא כי שחרור אמיתי מגיע רק אחרי שמרסקים את המוסכמות והמגבלות שקדמו לו.
הגאות היצירתית של ריהאנה המשיכה בשני אלבומים נוספים שהגיעו אחרי "Loud". ב-2011 היא הוציאה את "Talk That Talk" שהיה נדיב הרבה יותר בהשפעות הדאנסהול והרגאטון שלו והמשיך לסמן את הכיוון המוזיקלי שריהאנה רוצה ללכת בו, ואחריו יצא גם "Unapologetic", שהיה שקט, מהורהר וניסיוני יותר מהאלבומים שקדמו לו. ואחרי הגאות הגיע השפל העשייתי - ריהאנה שחררה כמה סינגלים מצליחים, אבל האלבום הבא שלה, "Anti", יצא רק ב-2016. במונחי הפרודוקטיביות של ריהאנה, ארבע שנים הן כמו עידן.
אגב ארבע שנים, זה גם פרק הזמן שחלף מאז ש-"Anti" יצא ועד כתיבת שורות אלה, וזהו פרק הזמן בו ריהאנה מבטיחה למעריצים שלה שהנה, תיכף היא נכנסת להקליט אלבום חדש, היא פשוט חייבת לעשות לפני כן את כל הדברים האחרים שיש לעשות בעולם.
מיותר כמעט לציין כמה "Anti" הוא אלבום כביר, ואיך הוא שינה ב-180 מעלות את התפיסה שלנו על היכולות האמנותיות של ריהאנה, אבל נציין בכל זאת. השירים בו שבורים, רועשים, לפעמים אפילו שטותיים, אבל הוא מוליך את המאזין בביטחון לכל אורכו, ועוטף את כל הבלבול והכעס של ריהאנה בהפקה מופלאה שמשלבת פופ, אר'נבי, היפ-הופ ורגאטון. אפשר להבין איך אלבום כזה יכניס אמן לסרטים ויגרום לו לחרדת יצירה.
ואכן, כבר ארבע שנים שריהאנה מחזיקה את מעריציה כמו שחתול מחזיק עכבר - מהזנב, בסבלנות ובהנאה - ומבטיחה להם שאחרי שתסיים להיות מעצבת אופנה, שחקנית, מאפרת ופעילת זכויות אדם, היא תהיה שוב ריהאנה הזמרת. כמה היא נהנית? בחודש שעבר הופיעה ב-FENTY, ליין האופנה ומוצרי הטיפוח של ריהאנה, חולצה שכתוב עליה No More Music - אנטיתזה מוחלטת לגישת ה-"Please Don't Stop The Music" שאפיינה את תחילת דרכה. וזה בסדר, כי ריהאנה היא לא זמרת. זאת אומרת, היא כבר לא זמרת. זאת אומרת, היא כבר לא רק זמרת, אלא אמנית שפועלת גם במוזיקה.
פופ, כפי שריהאנה הוכיחה, יכול להיות מכשיר משמעותי בקרב לשחרור עצמי. למרבה האירוניה, ריהאנה שיחררה את עצמה באמצעות פופ אבל גם שיחררה את עצמה מכלאו של הפופ. היא זנחה את קצב העשייה הקדחתני ונתנה לעצמה זמן ללמוד ולהתפתח. ואם הזוגיות עם כריס בראון היא הסערה שאחריה הגיע אלבום מושלם - מהבחינה הטכנית ביותר, כן? פשוט אלבום בלי נפילות - רק תארו לעצמכם איזה יופי של מוזיקה נקבל אחרי הסערה של "Anti" והוויכוחים עם המעריצים.