יש אלבומים שלוקח זמן להבין את חשיבתם האמיתית. אלבומים שרק ממרחק הזמן אפשר להביט אחורה ולפענח את החדשנות, ההשפעה והגלים שנוצרו בעקבותיהם. יחד עם זאת, יש אלבומים, והם מעטים מאוד, שאפשר להרגיש את האימפקט שלהם בזמן אמת. אלבומים שמתחברים ללוחות טקטוניים תרבותיים, מרעידים את האדמה עליהם נוצרו, ומאפשרים לראות באופן ברור את שינוי הנוף שהביאו עימם.

לא באמת היה צריך את 10 השנים שעברו מאז הוצאת האלבום "תחיית המתים" של פרודוקס כדי לראות את האימפקט שלו על ההיפ הופ הישראלי. המעטים שרכשו אותו בזמן אמת (פחות מ-1000 איש) והגיעו להשקה שלו במועדון הברזילי (כ-300 איש) ידעו כבר אז שמדובר באלבום שעוד ידובר עליו שנים, וכל מי ששמע אותו הבין עוד בזמן אמת ששמו היומרני עוד יתגלה כנבואי - זה אכן הפך לאלבום שהחזיר את הראפ הישראלי לחיים.

פרודוקס, במקרה ופספסתם, הוא הרכב הראפ הראשון של רביד פלוטניק (נצ'י נצ'), יחד עם שני חברי הילדות שלו, שמואל "אריסטו" יוסף ושמשון "צ'יצ'ו" אדמה, והמפיק שקל (אייל דוידי). "תחיית המתים", שהועלה כעת לשירותי הסטרימינג לרגל חגיגות העשור ליציאתו, הוא האלבום היחיד שלהם, ולמעשה הם בכלל התפרקו כחודש וחצי לפני שהאלבום יצא.

פלוטניק ושקל יצאו אחריו לקריירות סולו מצליחות, בעוד שאריסטו וצ'יצ'ו עזבו בעיקרון את המוזיקה (אם כי צ'יצ'ו הוציא לאחרונה שיר דאנסהול). בפוסט לרגל הוצאתו הדיגיטלית של האלבום, כתב פלוטניק שהמהלך נעשה כדי "שיידעו מאיפה באנו. מאיפה באתי", אבל מדובר בהצטנעות - כי חזרה לאלבום הזה תגלה לכם לא רק מאיפה התחילו נצ'י ושקל, אלא גם מאיפה הגיע גל ההיפ הופ המצליח של העשור האחרון – ישירות מצנרת הביוב של פתח תקווה.

כשהאלבום הזה רק יצא, אפשר היה לקנות אותו רק במקום אחד: חנות בגדי ההיפ הופ המיתולוגית "מאד מאן" שישבה בלב המאפליה של התחנה המרכזית בתל אביב. למעשה רוב הקונים רכשו את האלבום ישירות מידיו של רביד פלוטניק, שעבד אז כמוכר בחנות, עבור 30 שקלים בלבד.

לא הייתה חנות תקליטים שהתעניינה במכירת אלבום ההארדקור ראפ של ארבעה חיילים משוחררים, וגם ככה הם השקיעו כבר מזמנם ומכספם (וחלק ממענק השחרור) על הקלטת האלבום, אז הפצה עצמאית שכזו רק התאימה להם. כן, מתברר שאין שום זוהר בהתחלות.

אבל הגרעין יוצא הדופן שהיה שם נקלט באדמה הצחיחה של תרבות ההיפ הופ הישראלית באותם הימים. הצלחתו של סאבלימינל בראשית המילניום השאירה אחריה זכרונות טראומטים מבאגיז וחשדנות בכל הנוגע לאותנטיות של הז'אנר בישראל, כך שקהילת ההיפ הופ המקומית איבדה מומנטום, קהל וכיוון.

המעטים שנשארו המשיכו לעבוד, ובאותם הימים בהחלט היו כמה וכמה גורמים שהחזיקו את הז'אנר חי ובועט, אבל הייתה הבנה שימי הזוהר שלו חלפו. היה ברור שחייבים משהו שיסלול דרך חדשה למעלה, לא מתוך רצון לחזור אל הפסגות שבהם היו - אלא משאיפה לכבוש פסגות חדשות, והפעם בדרך הנכונה.

פרודוקס לא רק הגיעו בזמן הנכון, אלא פשוט היו האנשים הנכונים למשימה. הם גדלו על ברכי ההיפ הופ הישראלי, חוו מהצד כנערים את ההצלחה והנפילה, אהבו את אבותיהם המוזיקלים אבל גם למדו מהטעויות שלהם. הם, למשל, ויתרו על אווירת הבלינג שסאבלימינל השליט בסביבתו לטובת חספוס ניו יורקי וצליל שמתרגם הרבה יותר טוב לחום הישראלי.

הם גם העדיפו לא לקחת את עצמם ברצינות תהומית, לוותר על פוזת הזיין-הכל-יכול ובאופן כללי לשחרר את הכתיבה שלהם למחוזות יותר מתוחכמים מ"אני הכי טוב", או לפחות להגיד את זה בדרך מתוחכמת יותר. יחד עם זאת, הם ממש לא התנערו מהעבר, כפי שניתן לראות מאירוח ראפרים ותיקים רבים (חפשו את טונה נותן קאמבק ראשון ב"עיר מקלט") או במגוון רפרנסים לשירי ראפ ישראלים ישנים (חפשו את הרפרור לקוואמי ב-"איצ'יבאן").

פרודוקס הפכו, בין אם רצו או לא, לגשר שהראפ הישראלי היה חייב. בין העבר לעתיד, בין הצלחה אחת לשניה, בין הציבור הישראלי לראפ ברמה גבוה. אפשר, כמובן, למצוא מחלות ילדות קלות באלבום, אחרי הכל הם היו ילדים, אבל אלוהים אדירים כמה שהילדים האלה עדיין מלהיבים.

אלבומי ראפ ישראליים לא תמיד מתיישנים טוב, אבל הסאונד, הפלואו, הפאנצ'ים ובמיוחד האנרגיות של "תחיית המתים" רעננים כביום שבו יצא האלבום. הביטים של שקל (עם סימפולים מ"כנר על הגג" ומשירים פרסיים) הם מופת של אגרסיה יצירתית, הכתיבה החדה של אריסטו עמוסה בשנינויות ורבדים, והראפ הסוחף של פלוטניק עדיין גורם לי לרצות להצטרף למהפיכה - למרות שאני יודע שהיא התרחשה כבר.

וזה עוד עניין, המהפיכה. בהאזנה בדיעבד אפשר לחשוב שאולי הם חזו את העתיד, עם משפטים כמו "אני חלק ממיעוט שעוד יהפוך לרוב" או "עושים היסטוריה שעליה אתה תקרא בעיתונים", אבל האמת היא שהם לא חזו שום דבר, אלא פשוט קבעו עובדה בשטח. לפעמים המנהיג הוא מי שאמיץ מספיק להגיד "כולם אחרי", והשאר הקשיבו, מכיוון שפרודוקס אמרו זאת בקול בטוח, מכיוון שהם לא הריחו מבולשיט ומכיוון שהם עשו זאת עם מוזיקה מצוינת.

היה בזה חזון חדש, מקוריות, שאיפה למצוינות ובעיקר זריקת האנרגיה שהז'אנר נזקק לה. על חלק הם השפיעו ישירות, על חלק בעקיפין, אבל כל ראפר שהוציא אלבום אחריהם נהנה מהתנופה הענקית שהם התחילו. נגמרה תקופת התרדמת, "תחיית המתים" היתה קריאת השכמה.

מצחיק, אבל זה בכלל היה אמור להיות מיקסטייפ. סנונית מוזיקלית ראשונה לעולם. שלושה חברי ילדות מפתח תקווה ומפיק אחד מחולון (שבכלל נראה כמו מטאליסט) עושים מיקסטייפ, שהפך לאלבום, שנמכר בחנות בגדים אחת, שהפך לרגע מכונן בראפ הישראלי.

הם בסך הכל היו כמה חבר'ה שהתאספו לאולפן בקיץ 2009, בזבזו את זמנם בלשחזר בדיחות ששמעו ב"מהדורה מוגבלת", ועשו מוזיקה. זו הייתה אבן קטנה שנחתה באגם והכתה גלים קטנים, אבל המעטים שראו אותה למדו ממנה ויצרו את הגלים הבאים שהפכו לצונאמי. הם היו המיעוט שהפך לרוב, מה שהופך את "תחיית המתים" לנבואה קטנה שהגשימה את עצמה בגדול.