למרות מה שאולי יגידו לכם בסיכומי שנה כאלה או אחרים, זו דווקא לא הייתה *השנה של הראפריות*. זה כבר כמה שנים שאני נתקל באמירה הזו בכל סיכום, שהנה, זה קרה, והראפריות סוף סוף תפסו את מקומן הראוי בתרבות ההיפ הופ.

השנה הייתה זו מייגן די סטליון, לפניה דיברו על ליזו, קודם היו קארדי וניקי, ואם תלכו מספיק אחורה תמצאו שם את מיסי ולוריין וקווין לטיפה. כל אחת מהן הוכרזה בשלב כזה או אחר כמלכת ההיפ הופ הבלתי מעורערת, הסנונית המבשרת על בואה של המהפיכה הנשית בראפ, כל פעם מחדש, שוב ושוב ושוב.

אל תהיו מופתעים אם גם בשנה הבאה תהיה אחת כזו, ראפרית שהעולם יכריז בגאון על היותה המהפכה, האחת שמייצגת את השינוי הכל כך מצופה ביחס לנשים בתרבות ההיפ הופ. גם אז זה יהיה שטויות, כי ברגע שמסתכלים במבט על - אפשר לגלות שאנחנו עוד רחוקים מהרגע הזה.

מבט קצר על רשימת האמנים הנמכרים ביותר של הבילבורד חושף את הטענה הזו במערומיה: ב-50 המקומות הראשונים תמצאו רק 3 ראפריות ו-21 ראפרים. ברשימת 100 השירים המצליחים של השנה יש בסך הכל 6 ראפריות. את הראפרים הפסקתי לספור אחרי שהגעתי לשבעה מתוך ה-20 הראשונים. *השנה של הראפריות*, עאלק.

שלא יהיו טעויות, זו עדיין הייתה שנה מצוינת לראפ הנשי. מייגן די סטליון, כאמור, המשיכה את הפריצה שלה מהשנה שעברה עם אלבום מצוין ושני להיטי ענק; קארדי בי אמנם לא הוציאה יותר מדי מוזיקה חדשה, אבל שמרה על עמדתה ככוכבת על; צמד הראפריות City Girls הוציא אלבום שני מוצלח, ואם רק מתאמצים לחפש, אפשר למצוא עוד אינספור ראפריות נפלאות שצצו השנה (אני אישית ממליץ בחום על Armani Caesar שהוציאה אלבום ענק) - אבל זו בדיוק הבעיה - שצריך לחפש. תזרקו אבן על רשימת הבילבורד ותפגעו בראפר חדש, אבל בשביל ראפריות רעננות תאלצו לגשת לגוגל הקרוב בביתכם ולחפש את הביטוי המגדרי "Female Rapper".

ואולי זו הבעיה העיקרית, שבתרבות ההיפ הופ עדיין מתייחסים לנשים ביחס המזלזל של "מתחרות באולימפיאדת הנכים" (סליחה, המשחקים הפאראלימפיים) – הן בקטגוריה נפרדת, מתחרות אחת בשניה וכל אחת שמצליחה לפרוץ את תקרת הזכוכית הזו נחשבת לחצי נס גלוי, אבל הספורט הזה עדיין שייך לגברים, וראפר בינוני שמוריד חולצה בכל הזדמנות, יכול לזנק בקלות יתרה למצעדים, בזמן שראפריות מוכשרות עדיין מתלבטות אם להראות קצת עור ימתג אותן כזונות - והאם זה בכלל כדאי.

עכשיו חשוב לציין: כמו כל אספקט של מיזוגניה, זה לא משהו אקסקלוסיבי לתרבות ההיפ הופ, וכן חשוב לציין שבשנים האחרונות יש התקדמות מטאורית בכל הנוגע למקומן של נשים בז'אנר, אבל המהפכה המדוברת, זו שכולם כל כל אוהבים לחגוג אותה בכל שנה מחדש - טרם קרתה - וספק אם תקרה באופן לו קיווינו.

אני אומר את זה בביטחון כי אני בעצמי חטאתי באמונה. לפני כשנתיים וחצי כתבתי ממש במדור זה על הפריצה של קארדי בי, ודיברתי באותם מושגי מהפכה שהיום אני דוחה. הבעיות שתוארו אז עדיין רלוונטיות, ולמרות שאותה כתבה הסתיימה עם אופטימיות קלה (אל תדאגו, גם בזו תהיה), המציאות הוכיחה אותי על טעותי.

מהפיכות תרבותיות לא מתרחשות ברגע, ועם כל הכבוד להצלחה של "Bodak Yellow" (סינגל הפריצה של קארדי), הדרך עוד ארוכה לשינוי תרבותי מעמיק. בזמנו ייחלתי ליותר גיוון בדמויות הראפריות, יציאה מספקטרום המדונה-זונה שהתרגלנו אליו, ולמרות שמאז אכן אפשר לראות את השינוי מתגבש לאיטו (מייגן היא דוגמה טובה, אבל גם ארמני סיזר. באמת, תבדקו אותה), דווקא בגלל שהספקטרום התרחב, נהיה ברור יותר ויותר שהבעיה המרכזית עדיין רחוקה מלהיפתר.

באידיאל, אנחנו צריכים להפסיק להתייחס לראפריות כאל קטגוריה נפרדת. כן, אני מודע לעצם האירוניה שבלכתוב משפט כזה בטקסט על ראפריות. הן צריכות, לטוב ולרע, לעמוד מול הגברים החזקים ביותר בתעשייה בכבוד. זה אומר שגם הסטנדרטים שלנו בנוגע למה שאנחנו רוצים לשמוע מהן צריכים לקפוץ ברמה. צריכה להיות דרישה ליצירתית, חדשנות וטקסטים יותר אישיים; קארדי יכולה להמשיך לשיר על תחת כמה שבא לה, אבל לא הייתם רוצים לשמוע ממנה גם שיר על הבת שילדה? לא בא לכם לשמוע את מייגן מגוללת בשיר את הסיפור של איך טורי ליינז ירה לה ברגל?

ומעבר לכך, חסר לנו איזה קנדריקית או קניה ווסטית. אני לא מדבר על מקבילה נשית לאותם ראפרים, אלא יותר על המשמעות שלהם לתרבות, האימפקט המוזיקלי שעוד לא הגיע. צריך יותר ראפריות שישנו את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על ראפ, שיוציאו אלבום כל כך טוב עד שכל התרבות תשמע אחרת אחריה, גברים ונשים כאחד, צריך אחת (או רצוי יותר, כמה) שאי אפשר לחקות.

לורין היל הייתה כזו, וגם מיסי אליוט בימי השיא שלה. לכמה רגעים חשבתי ש- Leikeli47 או Tierra Whack יהיו כאלו, אבל שתיהן בחרו ללכת למחוזות יותר איזוטריים, והאמת היא שפשוט צריך יותר ראפריות בספוטלייט. אנחנו אמנם בדרך הנכונה - אבל היא עדיין דרך ארוכה ומפותלת.

הפריצה של קארדי, בדיעבד, אכן עזרה לפתוח את הדלת לראפריות נוספות כמותה, ומייגן היא הדוגמה הראשונה מני רבות. אני גם מבטיח לכם שברגע זה ממש יש את הראפרית שרואה את מייגן, או ליזו או כל אחת אחרת בתור השראה, וכותבת את השורות הראשונות שלה. כל אחת שפורצת מאפשרת לאחרות לעקוב אחריה, וזו הדרך היחידה להגדיל את מאזן הראפריות באופן אקספוננציאלי. זו עדיין לא השנה של הראפריות, וגם השנה הבאה לא תהיה כזו, אבל לאט לאט, אחת אחת, הן עוד יצליחו לשנות את מאזן הכוחות.