עצבות. בלבול. חמלה. דאגה. רחמים. חרדה. זה לא תיאור הספקטרום הרגשי עליו נמצאים בימינו בני האדם בעיצומה של מגפה עולמית - אלא קשת התחושות של הצופה הממוצע לאחר צפייה ב-80 הדקות של "בלאקפינק: לייט אפ דה סקיי".
מה שנדמה היה כמו עוד דוקומנטרי מוזיקלי מסקרן שנטפליקס מוציאה אחת לכמה חודשים - הפך במהרה לתיעוד מבעית שקשה להשתחרר ממנו הרבה אחרי שהאלגוריתם העביר אותנו לסרט הבא.
הדוקו על בלאקפינק, להקת הקיי-פופ המורכבת מארבע בנות - ג'ני, ליסה, רוזה וג'יסו – מגיע בתזמון מדויק: בנות הלהקה שברו כל שיא אפשרי, אפילו ביחס לתעשייה שוברת השיאים מהן הן מגיעות, והצליחו יותר מכל להקת קיי-פופ אחרת בהיסטוריה לחדור לשוק העולמי ולהתמקם בו היישר בפסגה.
זה לא לקח להן הרבה זמן: בלאקפינק קיימות בסך הכול ארבע שנים, כשאת ניסיון הפריצה הגלובלי שלהן הן התחילו בשנה שעברה, הרבה לפני שיגענו מה זה קורונה, כשהופיעו בקואצ'לה, והיו ללהקת הקיי-פופ הראשונה בהיסטוריה לעשות את זה. בהמשך, אלה לי להב ביצעה את "קיל דיס לאב" ב"הכוכב הבא" וזכתה למבטים בומריים ומבולבלים מהשופטים - אבל עכשיו כולם כבר יודעים לזמזם את "וויסל" ו"האו יו לייק דט".
אז עכשיו הן כבר מעצמת צפיות מפלצתית, אבל בניגוד לליידי גאגא, טיילור סוויפט וביונסה שאיישו לפניהן את משבצת הדוקו המוזיקלי של נטפליקס - על בנות בלאקפינק אנחנו לא יודעים שום דבר. בנות כמה הן? האם זה 6 או 26? האם הן בוטים בעצם? ואיך בכלל מבדילים ביניהן?
בלאקפינק לא רק נראות כמו הולוגרמה מוצלחת ממש - הן גם מתנהגות ככה. אבל גם כשהן מאופקות מול המצלמה ובקושי אומרות משהו, ניתן להבחין בסדקים בחזות הרובוטית שלהן, ומספיקה הצצה כדי לדעת שמאחורי כל זה מסתתר אופל גדול מאוד.
בשום שלב של "לייט אפ דה סקיי" אין לאף אחת מהן משהו חיובי להגיד על ההצלחה שלהן, ואפילו כסף גדול מאוד לא נראה שהן עושות מזה. אבל אל תטעו - הן לא מקטרות בנינוחות כמונו - הן מדברות בקור רוח מוחלט כשהן מספרות כמה קשה לעזוב את הבית לארץ אחרת בגיל 16 ולהיות רחוקות מהמשפחה ומהחברים.
קושי, אם תרצו, מקבל פרשנות אחרת לגמרי כשמגלים איך החיים שלהן (ולא רק שלהן) התנהלו. צעירים וצעירות שרוצים להתברג בתעשייה הם למעשה עכברים במעבדת הגידול של וואי ג'י, חברת הענק שעומדת מאחורי בלאקפינק ולהקות קיי-פופ נוספות.
אותם צעירות וצעירים עוזבים את הבית בגילאי 15-16 לטובת מגורים משותפים ואימונים מפרכים שנערכים במשך 13-14 שעות ביום. ימי חופש הם מקבלים אחת לשבועיים, ומדי חודש הם נדרשים להופיע בפני בכירי החברה. תהליך הסינון נערך במשך שנים, וכך למעשה נוצר מצב שבו צעירים וצעירות שהוכשרו במשך שלוש, ארבע וחמש שנים - לא מתקבלים ללהקה בסופו של דבר וחוזרים לביתם. אבל זה עוד החלק המנחם, הקושי האמיתי מתחיל כשהלהקה מתחילה לעבוד.
כשבנות הלהקה חוזרות ממסע הופעות שאורכו תשעה חודשים, התפרצויות הבכי שלהן על הבמה הן מחזה קורע לב, בעיקר כי יש להן אחת את השנייה אבל לא הרבה מעבר לזה. החברים היחידים של הבנות שמתוארים בסרט הם מאמנת הפילאטיס שלהן או המאפרת הקבועה.
ואחרי ההצלחה הגדולה? מגיעה ההתמודדות האמיתית כמובן. בגיל 25, רובם נחשבים למבוגרים מדי ובאמת רבים מהצעירים מהתחום שבחרו לסיים את חייהם בחרו לעשות את זה אחרי שסיימו את חברותם בלהקה. רובם אגב, לא עוברים את גיל 30.
ולא, זו לא ספקולציה היסטרית שלי, זו סטטיסטיקה: בשנה שעברה בלבד התאבדו שלושה צעירים וצעירות: כוכבות הקיי-פופ סולי (בת 25) וליו (בת 24), וצ'ה אין-הא, כוכב קיי-דרמה בן 26. לא מפתיע אם כך שבתחילת השנה פרסם העיתונאי קים דאי-או מאמר ב"גרדיאן" שכותרות: "סיקרתי 30 מקרי התאבדויות של סלבס בתעשייה הקוריאנית ומשחק ההאשמות לא משתנה".
דאו צודק. חילופי ההאשמות על מותם הטרגי של צעירים קוריאניים עובר בכל ההסברים האפשריים: הטרדות מיניות וניצול בתעשייה, דיכאון ומצוקה נפשית, האינטרנט ועוצמת התגובות שבו ועוד. מה שכן, דבר אחד ברור: אף אחד לא רוצה לקחת אחריות. התעשייה מרכינה ראש, המעריצים מתאבלים והעולם כולו ממשיך הלאה, להצלחה הגדולה הבאה.
במובן הזה, הצלחתה האדירה של בלאקפינק היא תמרור אזהרה מצמרר במיוחד: כשהרווחים גדולים מתמיד וקהלים נוספים נכבשים, הגבולות פרוצים מאי פעם אימת המוות הזו מרחפת כמו עננה שחורה מעל ג'ני, רוזה, ליסה וג'יסו - הנה הן על הבמה לבושות בצבעים שמחים ושרות שירים קופצניים לקהל שלא נגמר, והנה הן מול המצלמה בעיניים כבויות ומבט שאומר אני רוצה ללכת הביתה.
פתאום אני נזכרת שלכל אורך הסרט הן בכלל לא ענו לשאלה מאיפה הגיע השם "בלאקפינק", אבל אחרי צפייה בדוקו כולו - נראה לי שאני כבר יודעת את התשובה.