זמן הוא האויב הגדול ביותר של ההיפ הופ. כל ראפר יודע את זה כשהוא שומע את השעון מתקתק ברקע כמו מטרונום. היעד הסופי, אותו יום בו המטרונום יכבה, לא תמיד ברור ולא תמיד זהה עבור כל הראפרים - אבל מרגע שהם אחזו במקירופון בפעם הראשונה הם נלחמים בזמן.
עבור חלק מהם זו מלחמה להספיק כמה שאפשר עד המוות המוקדם מדי, עבור אחרים זה פשוט מרדף במטרה להישאר רלוונטים, וברי המזל באמת זוכים להילחם במחשבות על איך הם ישמעו כראפרים, אם בכלל ישמעו כראפרים, בעוד שנים קדימה. אבל הזמן, ממזר זקן שכמותו - תמיד מנצח.
אז מה עושים עד ההפסד הבלתי נמנע לסבא זמן? ובכן, "מה שאפשר עם מה שנשאר", שזה גם הכינוי המצחיק מאוד שהספר של מיכאל כהן מכנה את התספורות שלו, וגם השם המתוחכם שאותו כהן, אחד הראפרים המוכשרים בישראל, בחר לאלבום החדש שלו.
אני רוצה לומר אלבום סולו ראשון, וטכנית זה באמת נכון, אבל קצת מצחיק לכנות ככה את היצירה הזו, שכן ב-15 השנים מאז שחרר לראשונה שירים - כהן יצר שלושה אלבומים (ומיקסטייפ) יחד עם מיכאל מושונוב במסגרת כהן@מושון, אי.פי מופתי בשם "ראפ", אלבום ביטים, אלבום מפיק לקהל בינלאומי בלייבל הנחשב Stones Throw - וכל זה עוד מבלי להתייחס לפרויקטים משותפים, אלבומים שהפיק וסתם שירים במקלחת. אז כן, אלבום בכורה כאמן סולו - אבל אחד משויף לאללה.
ב-15 השנים שחלפו מאז פרצו כהן@מושון מגבולות השירים בסולסיק, כהן שם את עצמו בעיקר לצד או מאחורי אמנים נוספים, ובפעמים הבודדות בהן פעל לבדו הוא בחר במסגרת לא מחייבת, או כזו שפונה לקהל בינלאומי. אבל בתור אמן ישראלי שגם דואג לבטא את זה בכל רכיבי המוזיקה שלו, ובתור ראפר-מפיק-יוצר שזוכה להערכה גורפת בקרב חובבי ראפ ישראלי מכל הגוונים - כהן חיכה עד היום להוציא את הפרויקט הכי גדול שלו, הצהרה אמנותית טהורה - 100% מיכאל כהן - עם 45 דקות ו-18 שניות שמקפיאות שנים של עבודה שמתנקזות לרגע אחד ב-2021. באמת הגיע הזמן.
במודע או שלא, הזמן משחק תפקיד משמעותי באלבום הזה. זה מתחיל כבר בעטיפה, אחת מהיפות שנראו בהיפ הופ המקומי, שנוצרה בהשראת חוברת "אמני במה בישראל" של איגוד האמנים מ-1970 ומזכירה במראה עטיפות אייקוניות מהימים בהם עוד קראו לזה תקליט. זה ממשיך במוזיקה מבוססת סימפולים ישראלים, אחד מסימני ההיכר הקבועים של כהן (אני הצלחתי לאתר אחד בנתיים, אבל המצוד לעולם לא מפסיק), פרקטיקה שמציבה אותו באופן מאוד מכוון כחלק ממורשת מוזיקלית ארוכה שמותחת קו בין עשרות שנות גרוב ישראלי; מאריק לביא ועד לקרולינה.
הקו הלינארי של הזמן הוא לא היחיד שנמתח, שכן לשרטט את מפת ההשפעות של כהן ידמה ללוח קונספירציות כל כך עמוס בצמתי חוטים אדומים עד שהמפה תוסתר. פה זה מבנה החריזה של קומון ומוס דף, שם חיתוכי סימפול של ג'יי דילה, הנה התופים הבלתי נשמעים של רוק מרציאנו, הסנר הזה מהטראפ, הקטע ג'אזי הזה בטח נמצא באיזה אלבום מאובק, ואני ממש משוכנע שהחליל מאיזה שיר חווה אלברשטייני, להקת חיל הים או לעזאזל - מה זה הסימפול הזה? כמיטב מסורת ההיפ הופ, זה אלבום ששולח את המאזין למסע חיפוש אוצרות כשהוא מצויד רק במפה מוסתרת כי כל הכיף נמצא בחיפוש עצמו.
המאזין לא לבדו בחיפוש הזה, כי בניסיון למצוא את הקול האישי שלו, כהן מחפש בעצמו בין מגוון רחב של צלילים וסגנונות. יש תקדים לאלבומי היפ הופ מקומיים שהיו הרפתקנים כל כך, אבל הם כה מעטים עד שאפשר למנות אותם על יד אחת שכתוב עליה "חלוצי החלל" ו-"קוואמי".
כהן מצדו ממשיך את דרכם עם בסיס יציב אף יותר של היפ הופ, בעידן שמוכן הרבה יותר לניסיוניות ואלוהים אדירים - יותר ניסיון מקרופוני משהיה להם כשהוציאו את אלבומי המפתח שלהם. כך הוא מצליח לשלב בין שיר ראפ אנרגטי מופלא כמו "שאמן" (עם סלימפים ושקל) לסינגל נינוח ומחזק כמו "אל דאגה", לחגוג בגאווה את הפלקס של "למה לא" ולשקוע בהרהורי הדרופ של "קולות", ואפילו למתוח את היקף הסגנון עם שיר ההאוס הדאפט-פאנקי הנהדר "שמיניות" ובלדת פופ מושלמת כמו "כוכב אחד" (ששניהם הופקו עם עמרי בר). כל הגוונים שכהן אסף לאורך הזמן נוכחים באלבום, ורסטילים ואחידים כאחד.
הניסיון הרב והמגוון של כהן, שתפס כמעט כל עמדה אפשרית במשחק שנקרא היפ הופ, הוא הדבק שמחזיק את הכל, וניכר בכל, החל ממבנה האלבום שמוביל את המאזין בדרך הפתלתלה, דרך ההפקות שנשמעות בו זמנית מעכשיו ומאף פעם ועד לכתיבה בוגרת, מתוחכמת ומעוררת חיבה כאחד.
השילוב בין פאנצ'ים בולטים כמו "כותב רק בעברית כי אנגלית זה קצת כמו קונדום/ השחלת ת'מילה אבל ת'לא ממש מרגיש הכל", ועם טקסטים אישיים וחשופים, הוא תולדה של השיוף הרב שעבר עליו מאז סיפר לנו על הטסט שלא עבר (אגב, מה קרה עם זה כהן, יש כבר רישיון?). האלבום הזה, יצירתו המזוקקת ביותר, מבסס את מקומו בתור אמן ההיפ הופ הישראלי שתמיד חלמנו עליו.
אז כן, יש רק דרך אחת לנצח את הממזר הארור הזה, הזמן. זה שכל הראפרים נלחמים בו, אבל רק מעטים מצליחים להשאיר מאחוריהם משהו על זמני, פיסת אמנות שתתנגן גם בעוד 20 שנה, ועוד כזו שתתבסס כאבטיפוס לבאות אחריה. כהן נשען על יצירות רבות כאלו, ולמרות שכבר יצר בעבר יצירות מצוינות, חשובות ומשפיעות, "מה שאפשר עם מה שנשאר" הוא ה-אלבום שישאר.
כהן רותם את הזמן לטובתו, יוצר מתוך ועבור פרספקטיבת הזמן, והתוצאה היא אלבום ראפ בוגר של מי שעבר דרך. זה אולי אומר שחלק מהמאזינים הצעירים - קהל הליבה של ההיפ הופ - עלול טיפה לפספס אותו, אבל אין מה לדאוג, גם הם יגיעו אליו במוקדם או במאוחר. זה רק עניין של זמן עד שהדבר הזה יחשב קלאסיקת היפ הופ ישראלית, ולזה אני מוכן לחכות.