ביוני 2017, קאלי אוצ'יס הוציאה את "Tyrant", דואט עם ג'ורג'ה סמית שהוא סאמר ג'אם מהפנט בצבעי ורוד וצהוב, להיט קליט שלוחץ על כל הכפתורים הנכונים.
הוא רשם עד היום 22 מיליון צפיות, אכזבה במונחי יוטיוב של ימינו, ולא הצליח לממש את הפוטנציאל ההמנוני שלו במלואו. "Tyrant" אמנם הצליח הרבה יותר מרוב השירים של אוצ'יס, כשרובם מתמקמקים איפשהו בין המיליון לארבעה מיליון צפיות לשיר, אבל הוא לא הצליח להפוך אותה לשם שלא רק טיילר, דה קריאייטור מכיר - אלא כולם.
זה פחות או יותר הקטע עם קאלי אוצ'יס: היא מצליחה, אבל לא מספיק. לא נכתבו עליה כתבות פרופיל, היא לא מופיעה בטקסים הכי גדולים (אם כי היא כן הייתה מועמדת לגראמי הלטיני ב-2017), היא לא מוזה של מעצבי אופנה מוכרים וגם שיתופי הפעולה שלה הם לא מהסוג שאריאנה או ריהאנה עושות: קייטראנדה, טיים אימפלה, דניאל קייזאר, ליטל גרון ודיימון אלברן. בקיצור, נישה.
הכי קרוב שאוצ'יס אי פעם נגעה במיינסטרים קרה עם "After the storm", שיר שעשתה יחד עם טיילר, דה קריאייטור ובוטסי קולינס ל"אייסוליישן" - אלבום הבכורה המצוין שלה מ-2018.
על פניו, אין שום דבר הגיוני בעובדה שהיא לא מצליחה לחדור את המיינסטרים. אוצ'יס, או בשמה המלא קארלי-מרינה לואיזה (קאלי אוצ'יס הוא כינוי שקיבלה מאביה בצעירותה), לא רק מבינה את הצייטגייסט, היא עצמה הצייטגייסט; היא שרה באנגלית ובספרדית (חצי קולומביאנית/חצי אמריקאית), בוזקת מעל ארנ'בי והיפ הופ אבל לא מתחייבת לאף ז'אנר, וסוגרת את הכול עם קול חולמני ומרחף.
כל החבילה הזאת לא הייתה שלמה אם לא היה לה את המרכיב הקריטי לתיבול הסלט הזה: עיצוב ואסתטיקה. אריזה, אתם יודעים איך זה, היא מרכיב חשוב בצריכה המיליניאלית כמעט, אם לא יותר, מהתוכן עצמו - ואוצ'יס מבינה את זה.
עטופה בחלוקים, משקפי חתול, ציפורניים ארוכות ושיער שמתחלף מבלונד פלטינה לורוד ולהפך, היא יודעת שהאסתטיקה שלה היא נייר העטיפה הוורוד שאורז את כל הדבר הזה לכדי מוצר מפתה ואקסקלוסיבי.
אז למה ההמונים עדיין לא צורכים אותה בכמויות? יכול להיות שהסיבה קשורה בעובדה שאוצ'יס תמיד פורטת על שני מיתרים בו זמנית: מצד אחד: היא כל כך ילידת שנות ה-90 שזה כמעט כואב, ומצד שני: היא כל הזמן מושכת לסיקסטיז, למוזיקת דו-וופ ומוטאון, וכן - גם לפאנק. וזה לא קורה סתם: בהשכלה שלה, אוצ'יס היא ג'אזיסטית. פור רילז. בתיכון היא הייתה חברה בהרכב ג'אז, עד שנשרה ממנו ואז מהבית ועברה לגור במכונית. היא מנגנת על פסנתר וסקסופון, והאלילים שלה הם אוטיס רדינג ואלה פיצ'גרלד.
היא שרה על בדידות והתבודדות, לשירים שלה יש מלנכוליה אינהרנטית, והיא לא מתחייבת לאף ז'אנר. אבל היא גם לא היחידה שעושה את זה בימינו: גם רוסליה עושה את זה. גם בילי אייליש, וגם ליל נאס אקס או כל שם עכשווי אחר שתזרקו. אבל דווקא רוסליה חשובה פה, כי רוסליה, על האייקון הספרדי בהתהוות שהיא, רצה כדי שקאלי אוצ'יס תוכל ללכת לאט. ובללכת לאט אני מתכוונת לטופף על עקבים בקצב של עצמה.
קאלי אוצ'יס היא הדמות הזאת שמתבהרת מתוך עשן בצבע מסטיק בסדרה ישנה. תמיד בחלוק ועקבים, מבט פתייני ואיכות חמקמקה של כיעור ויופי גם יחד. היכולת שלה לפתות את המאזין אל תוך הזיית הבדידות שלה ברגע אחד, וברגע השני לגרום לו לרקוד במקום - היא יכולת ששמורה לא לכוכבות פופ, אלא לזמרות סול. ובמובן הזה, קאלי אוצ'יס היא יותר בילי הולידיי מסלינה קווינטנילה - ואל תתפחלצו מההשוואה בבקשה.
כנראה שגם האי.פי. האחרון שלה, "To Feel Alive", לא יביא לה את הפריצה הענקית והמיוחלת - אבל אלוהים, כמה שהוא יפה. ארבעה שירים שהוקלטו בחדר שלה, כולם מוצלחים, כולם ממכרים, אבל הסינגל הבולט מכולם הוא יציאה מלנכולית חולמנית מדויקת שלא יוצאת מהראש. הפעם, ובהתאם לנסיבות, האי.פי. לא לווה באף קליפ כך שהאסתטיקה המרהיבה של אוצ'יס נעדרת, אבל כמי שיודעת לספק את כל החבילה, היא הלכה על עטיפה של האמנית Oh De Laval, שצונזרה על ידי אינסטגרם וספוטיפיי, מה שרק עושה יותר חשק לבדוק גם את הציורים שלה.
השנה היא 2020 ומגיע לנו דם חדש. "הייתי מעדיפה להיות מתבודדת, הייתי מעדיפה להיות לבד", היא שרה ב"Loner". "אני אפילו לא רוצה להכיר אותך, אני אפילו לא רוצה להיות מוכרת". את המשאלה הזאת, הלוואי ובסוף הדרך היא לא תזכה להגשים.