פול סיימון היה אתמול (רביעי) בן 80. איזה איש, איזו מורשת. "אני סלע! אני אי בודד!" כתב בצעירותו האיש שגם התוודה, "אבל סלע לא מרגיש כאב, ואי בודד אף פעם לא בוכה". ועוד לא אמרנו כלום על הפריטה המושלמת בגיטרה שפותחת את השיר. כן, פול סיימון כתב לחנים שלא ייאמנו וטקסטים שאף אחד לא יכול, וגם הביא יציאות מוזיקליות מפוארות. ומה שהכי חשוב, הוא המציא את עצמו מחדש שוב ושוב. רגע השיא היה בגיל 45, כשנסע להקליט בדרום אפריקה חלקים מ"Graceland", *ה*אלבום המכונן של שילוב מוזיקת עולם ברוק.
קריירה מפוארת יש לו לגאון הזה. היא כוללת את חמשת האלבומים הקלאסיים במסגרת סיימון וגרפונקל, 12 (או 14, תלוי איך סופרים) אלבומי סולו, חלקם אלבומי מופת (כולל האחד שכבר הזכרתי, ממש פורץ דרך). בעיקר כוללת הקריירה שלו עשרות שירים נפלאים, רבים מהם חברי כבוד בקאנון הראשי של העולם המערבי. והנה הגיטרה של "The Boxer" תתחיל לזמזם לכם בראש, "אני סתם בחור, הסיפור שלי כמעט לא מוכר", ואז הליי-לה-ליי המפורסם, אולי הניגון הכי יהודי שחדר לשיריו של מי שנולד בניו ג'רזי להורים ממוצא הונגרי. איזה כיף לחגוג לו יום הולדת כשהוא בריא, מתפקד, מדי פעם מעלה מהבית לרשתות איזה קליפ אקוסטי שבו קולטים שכוחו עדיין במותניו. פול סיימון, אהובי.
בסך הכל איש עם גיטרה
יש דיון תמידי בשאלה מיהו האיש הכי חשוב בדור הראשון של מהפכת המוזיקה המודרנית. האם אלה פול מקרטני וג'ון לנון ששינו את העולם עם הביטלס? האם זה בוב דילן שהביא למוזיקה את המחאה? יש גם מי שמזכירים ברשימה הזאת את בריאן וילסון וההרמוניות, את ניל יאנג, את ג'וני מיטשל, את לאונרד כהן שצבר תאוצה בזקנתו (לא לקפוץ, דיוויד בואי זה כבר בדור השני). אני, אם מותר, מעדיף את סיימון, לטעמי הסינגר-סונגרייטר הטוב בכל הזמנים ובוודאי הזמר הטוב שבהם. האיש ששיריו אינם מתיישנים לעולם, אינם נהפכים לשירי ילדים ואינם נמאסים. כותב הטקסטים שהוא לפחות משורר, שכתב לפני עשר שנים - בגיל 70 - את אחד השירים הכי עצובים של התקופה, "Questions for the Angels". הוא מתאר את העולם מנקודת מבטו של הומלס ניו יורקי עם שורות מקסימות כמו "שאלות למלאכים, מי מאמין במלאכים? אני. טיפשים ודתיים מסביב לעולם".
למרות שהוא בסך הכל איש ששר את שיריו עם גיטרה אקוסטית, הקריירה שלו הייתה עשירה, מגוונת מאוד ויצירתית מאוד. כל פרק, עוד מעט נפרט, מפואר מקודמו. לפני כשנתיים הודיע בעצם על פרישה; הוא הבין שמיצה את עצמו, שאין לו יותר כוח להופיע. גם זה בטיימינג יפה, הרבה לפני שמישהו סימן לו שהגיע הזמן.
פול סיימון הוא אחד שלא ממש ידע אי פעם להתלבש, אבל תמיד היה אלגנטי עד האקורד האחרון. ובעצם למה להתפתל עם מילים: היכנסו לשרת המוזיקה האהוב עליכם, שימו את השיר שפרסם אותו בעולם, "The Sounds of Silence", והקשיבו לפריטת הגיטרה הקסומה שמיד אחריה יגיעו סיימון וגרפונקל וישירו (בתרגום חופשי): "היי את דכדוך, חברה שלי. באתי שוב לדבר". המילים האלה, שכמותן כמעט ולא נשמעו עד אז, הפכו ללהיט ענק בארצות הברית ומיד אחר כך בעולם. כך אחרי אלבום בכורה כושל, "Wednesday Morning, 3 AM" (שאגב, הכיל את השיר הזה), יצא מיד אלבום שני שכבר נקרא "The Sounds of Silence" ובחברת התקליטים נשמו לרווחה. אחת הקריירות המצליחות של עולם המוזיקה יצאה לדרך.
נברנים יודעים שקיימות שלוש גרסאות של "The Sounds of Silence". המקורית מופיעה כיום באוספים תחת השם "הגרסה האקוסטית"; זו הוקלטה והודפסה באלבום הבכורה. השלישית והמנצחת, שמופיעה כיום ברוב האוספים, נקראת "הגרסה החשמלית": אחרי שהשיר החל לתפוס תאוצה ברדיו הכינו בחברת התקליטים את עיבוד הזה, שבו הפריטה של סיימון הוחלפה בגיטרה חשמלית רכה שהתאימה יותר לשוק המשתנה – ובינגו (האגדה היא שסיימון עצמו שנא את הגרסה בהתחלה, כי גם גאונים טועים לפעמים). הגרסה השנייה נמצאת באלבום הנשכח ביותר של סיימון; אחרי כישלון אלבומם הראשון לקחו סיימון וגרפונקל הפסקה, והוא נסע לבדו לאנגליה וחשב שאולי שם יאהבו אותו יותר. סיימון כתב שירים לאחרים, הפיק תקליט לאיזה לא יוצלח והקליט אלבום בשם "The Paul Simon Songbook", שם מופיעה גרסת סולו ראשונה שלו ל"The Sounds of Silence" שגם אם אינה זוהרת כמו הגרסה של הצמד, היא מלאה ברגש ובעיקר (גם אם בדיעבד) מדגימה כמה אנרגיה מתרוצצת בראשו של הבחור הזה.
מרגע שהתפרסמו, סיימון וגרפונקל הפכו באחת לכוכבי על. אלבומם הרביעי, "Bookends", כבר הגיע בקלילות לראש מצעדי המכירות באנגליה ובארצות הברית. אלבומם החמישי והאחרון, "גשר על מים סוערים", היה לסנסציה: האלבום הכי נמכר בעולם (!) ב-1970, 71' ו-72'. יותר מ"Abbey Road" של הביטלס, לצורך העניין. הוא גם החזיק בתואר "האלבום הכי נמכר בכל הזמנים" (אם כי לזמן קצר: פינק פלויד ו"הצד האפל" הגיעו בתוך שנתיים). שיר הנושא, הבלדה הקורעת שאורכה כמעט חמש דקות, שוחרר כסינגל והיה לשיר השנה בארצות הברית ובקנדה. השיר זכה גם בארבעה פרסי גראמי, אם אתם רוצים להיכנס לפרטים.
גשר על פני רמת גן
אחרי שנפרד מארט גרפונקל, סיימון פרץ מיד בקריירת סולו. אלבומו הראשון סימן את תחילת ההתעניינות שלו במוזיקת עולם: שני הלהיטים הגדולים, "Me and Julio" ו"Mother and Child Reunion", היו שניהם במקצב לטיני שעזר לאלבום להתפוצץ בכל העולם. כעבור ארבע שנים הגיע אחד האלבומים המושלמים של כל הזמנים, "Still Crazy After All These Years" עם שיר הנושא הנפלא וגם עם "50 דרכים להיפרד מאהובתך" והשורה המושלמת "הצרה היא כולה בתוך הראש שלך". והיה שם גם שיר חדש עם גרפונקל, "My Little Town". השניים יחזרו להיפגש לאורך השנים, בעיקר בהופעות חיות, המפורסמת מביניהן בסנטרל פארק בניו יורק מול חצי מיליון אנשים מתרגשים בשנת 1981.
סיימון וגרפונקל לא היו קוּל אף פעם. הם פספסו את וודסטוק, ובכללי היו נקיים מדי ומנומסים מכדי להיות נושאי הדגל של הסיקסטיז. סיימון אמנם התחתן ארבע פעמים ויש לו ארבעה ילדים (אשתו הנוכחית היא אדי בריקל, שהייתה זמרת מצליחה לשנייה בסוף האייטיז), אבל הוא אף פעם לא באמת יצר כותרות מחוץ למוזיקה. אפילו הריבים המתוקשרים עם גרפונקל לא יצרו סביבו איזו הילה של סטאר משוגע. רק בגיל 45, כשהוציא את "Graceland", סיימון הפך בבת אחת למלך רשימות הקולים בעולם. המוזיקה האתנית מדרום אפריקה הפכה את האלבום הזה לחשוב ביותר שלו, והקליפ עם צ'בי לצ'ייס ל"You Can Call Me Al" גם חשף אותו באופן חד פעמי לקהל של MTV, ברגעים שהרשת הייתה בשיאה. זה אלבום שנחשב עד היום פורץ דרך ומסמן כיוון. להקות כמו ומפייר ויקנאד, בנו קריירה שלמה על ניאונסים מתוך האלבום.
בשנים האחרונות המשיך סיימון להוציא אלבומים יפים ולהופיע מסביב לעולם. ב-2011 יצא אלבומו המושלם האחרון (לפחות לבינתיים, למה לאבד אופטימיות), "So Beautiful or So What", מה שקוראים "אלבום בוגר" של יוצר בן 70 שעדיין נמצא בשיא כוחו המוזיקלי. הקול שלו נותר יפה, כשהיה, ולשמחתנו הוא גם הגיע באותה שנה להופעה באצטדיון רמת גן, במסגרת סיבוב עולמי. למזלי הבנתי אז שזה רגע שלא יחזור ושיגעתי את כל מי שצריך כדי שאוכל לרכוש (במחיר מלא) כרטיסים לאחת השורות הראשונות, באמצע, כדי שאוכל לשבת הכי קרוב שאפשר.
ישבנו שם איתן ואני וענתי, שהיא לא רק חברתי האהובה מגיל 15 אלא גם חולקת איתי את האהבה לפול סיימון. באחד מרגעי השיא שלנו נסענו על האוטוסטראדה מניו אינגלנד לבוסטון, כשסיימון וצליליו מתערבבים בנוף והופכים את הסתם-נסיעה לרגע חד פעמי שאנחנו זוכרים שנים. וההופעה בארץ אכן הייתה מושלמת; הוא שר את השירים הכי יפים שלו, אמנם כאדם מבוגר, אבל מבלי שנגרע מהם דבר, רק נוסף להם דוק של חכמה ובגרות. כמובן שירדו לי דמעות איזה חמש פעמים במשך ההופעה.
בפראפראזה על אחד משיריו המפורסמים ביותר, "אז הנה זה בשבילך מר סיימון, ישו אוהב אותך יותר ממה שאי פעם תדע. שיברך אותך האל, בבקשה, מר סיימון" (למרות שלדעתי הוא כבר בירך). תודה על הכל, יומולדת שמח, ולכם שיהיה כיף עם פלייליסט שכולו פול סיימון.