"מה אני צריך חמש דוגמניות כשיש לי אותך בבית?", ככה התחילה שיחת ההתנצלות הרשמית מטעמו של עמית סלונים מול זוגתו בערב שלפני הראיון שיוגש כאן בהמשך. "וחוץ מזה אין לך מה לקנא", המשיך סלונים בנאום הסיכום מטעם ההגנה, "הן לא דוגמניות כמו שאת רואה בטלוויזיה, אלה הדוגמניות של עדי ברקן, ואצלו יש רק בנות מלאות בסוכנות".
זה אפילו לא נאמר כשקר. הדוגמניות של עדי ברקן באמת נחשבות ל"מלאות" של עולם הדוגמנות הישראלי. חוצמזה, הוא לא הלך לבד. לפגישה עם הבנות הצטרף ברגע האחרון עורך המשנה של ערוץ הגברים, אילן קפרוב, שמעולם לא פספס את ההזדמנות להיפגש עם חמש דוגמניות.
פרק ראשון ובו אנו פוגשים חמש דוגמניות רזות ולא רעבות
השעה 12:00 בצהריים ביום נדיר בחמימותו בינואר. יום חמים זה תמיד יום טוב כדי לפגוש דוגמניות. הבנות כבר מדברות בינן לבין עצמן, חלקן מכירות, חלקן לא. נושא השיחה הוא כמובן "חוק הדוגמניות" שנכנס לתוקפו עם כניסת השנה החדשה.
הגברברים שמצטרפים לשולחן במסעדת "טוקו" בראשון לציון לא ממש מרשימים את הבנות, שמתחילות לחשוב מה הן הולכות לאכול לארוחת צהריים, ולא – תתפלאו – זה ממש לא הולך להיות סלט. סביב השולחן יושבות ולריה, בת 21 מרחובות. אילנה, בת 23 מירושלים. דרור, בת 21 מירושלים. דריה, בת 23 מבית שאן ודניאל, בת 20 מהוד השרון.
"שימו לב שאין אצלנו פרחות", קורץ לעברינו עדי ברקן, מנהל סוכנות הדוגמניות Simply U, כשהוא מביט בהערצה על "הבנות" שלו. מבט של מנצח. למרות ההבטחות, אף אחת מהבנות לא שמנה. אפילו לא קצת. הן בחורות בריאות, במובן הישן והחיובי של המילה. לפני שהמילה "בריא" הפכה למילה נרדפת ל"שמן". כולן רזות, רזות מאוד אפילו, אבל לא מורעבות. ההבדל, בטח בעולם האופנה, מאוד ראוי לציון.
גם עדי ברקן בעצמו הוא איש ראוי לציון. במשך שנים ברקן היה צלם אופנה מוביל, שהתפרסם במיוחד בתחילת שנות ה-90 כשהיה בן זוגה של דוגמנית העל סנדי בר, אותה גילה. היום, הוא לא מתבייש להגיד שהיא גם הייתה הדוגמנית הרזה ביותר שעבד איתה. מאז, ברקן "חזר בתשובה", ובעשור האחרון ניהל מלחמת עולם נגד הרזון הקיצוני-חולני של הדוגמניות הישראליות, מלחמה שהגיעה לסופה עם החלתו של "חוק הדוגמניות" שקובע שדוגמניות יצטרכו להביא אישור מרופא על מדד מסת גוף (BMI) תקין. בנוסף, בכל מודעה שבה נעשה שימוש בתוכנות עריכה גרפיות (למשל: פוטושופ) לשם הצרת היקפים, יופיע כיתוב שמציין זאת בבירור בפרסומת עצמה.
"מי ייפגע מהחוק הזה?", מרים ברקן לעצמו להנחתה ומיד עונה, "בחורות כמו רותם סלע שאומרות שהן אוכלות פיצה פעם בשנה כדי שהן יוכלו להמשיך לדגמן בביקיני, ומצד שני גם בחורות כמו אסתי גינזבורג. אסתי הגיעה אליי בגיל 12 והיא הייתה מאוד רזה, אבל בגיל 16-17 התחיל לה הקטע עם האגן, אין מה לעשות – גנטיקה זה גנטיקה. והיא הכי בבעיה בגלל החוק החדש, כי מי מהחברות הגדולות ייקחו אותה כמו שהיא בלי פוטושופ?".
דניאל מתערבת לטובתה של אסתי: "הלוואי ויגיע מצב שבו לא יסתכלו על המידות הפיזיות של אסתי כ'מלאה', כי היא דווקא מייצגת אחוז יותר גדול מהאוכלוסייה. היא לא שמנה והיא לא רזה – היא סקסית. מצד שני, מעצבן שמישהי כמו רותם סלע מדברת על הגבלת כמות הפיצות שהיא אוכלת מצד אחד, ומצד שני מצהירה שהיא רזה בצורה גנטית".
וכמה משולשי פיצה בשנה את אוכלת?
(צחקוקים) דניאל: "אני אכלתי פיצה לפני שבוע".
אבל יש אצלכן חוקים של מה אסור לאכול?
ולריה: "אני מתה על אוכל, אבל יש דרך לשלב את זה עם ספורט. אני שוחה, משחקת טניס, רוכבת על סוסים – והכל מאוזן אצלי. זה הכיף בחיים. אתה חי את החיים פעם אחת, אתה תעביר אותם בסבל של הרעבה?".
אז למה בכל זאת יש בנות שמרעיבות את עצמן בתחום?
אילנה: "כי זאת דרך הרבה יותר מהירה".
פרק שני ובו אנחנו מגלים מה דוגמניות אוהבות בגברים ישראלים (ובעיקר מה הן לא אוהבות)
כמה פעמים ביום מתחילים אתכן?
כולן: "הרבה".
איך?
אילנה: "כל הדרכים הכי לא חכמות. צפירות, שריקות, בלי שום אלגנטיות. זה קורה רק בישראל".
מה הדרך הכי יצירתית שהתחילו אתכן?
דרור: "אני עובדת כמלצרית, ופעם אחת מישהו כתב את מספר הטלפון שלו על הספח של האשראי והוסיף בכתב: 'מספר הטלפון הוא לא רק לבנק'. יש גם אימהות שרוצות להכיר את הבנים שלהם".
ולריה: "כל שורות הפתיחה האלה מיותרות, בסופו של דבר קשר זה דבר שמתפתח. מכירים מישהו במסגרת העבודה לאט לאט. זה לא עובד במסגרת דייטים, שכולם מנסים לייפות את המציאות".
אילנה: "לי לא משנה איך הבנאדם נראה, אם יש לגבר חוש הומור – אז הוא יכול לכבוש אותי".
ואיך זה מתבטא אצל גברים ישראלים?
ולריה: "לישראלים יש המון ביטחון עצמי, לא תמיד מוצדק. מספיק שאישה תשב שתי דקות לבד בפאב, ותראה מה יקרה לה".
דריה: "יש את אלה שבאים וקובעים עובדות – 'את תהי אשתי' או 'היום את חוזרת איתי'. זה סתם דוחה".
ולריה: "היה מישהו שבא אליי במסיבה עם בייגלה, ירד על ברך אחת והציע לי נישואין".
דרור: "לגברים ישראלים יש יותר אומץ".
ולריה: "כן, הם מזכירים את הגברים האיטלקים. גם במילאנו כשאת מסתובבת כולם מתחילים איתך וקוראים לך 'בלה'. הם מאוד נוגעים, חמים ובוטים".
אילנה: "בחו"ל הגברים יותר אלגנטיים, פחות מתקיפים. נותנים לך ספייס. לא עוטפים אותך כמו כאן".
ולריה: "פעם מישהו נתקע בי מאחורה באוטו ואמר לי 'עכשיו אין לך ברירה לתת לי את הפרטים שלך', נתתי לו את הפרטים של אבא שלי והחמאתי לו על הניסיון הנועז".
נראה שמתחילים אתכן תמיד גברים מסוג מסוים, אולי זה בגלל שגברים עם כוונות רציניות יותר מרגישים מאויימים מלדבר עם בחורה כל כך מבוקשת?
ולריה: "ברגע שבנאדם אינטיליגנטי, יש לו סיכוי".
דריה: "זה שגבר מרגיש מאויים מאישה יפה, לא אומר שהוא חייב לצאת פאתט. תתנהג נורמלי".
דרור: "יש גם כאלה שבאים עם 'הטייפ המסכן' ואומרים דברים כמו 'מי אני בכלל שתדברי איתי? את דוגמנית ומי אני בכלל'. זה נוראי".
ולריה: "אין ספק גם שנשים זה עם אכזר. אנחנו מאוד בוטות. אנחנו יודעות לייבש. אבל זה כמו שגבר יכול להתחיל איתי, ואחרי חודש לא יהיה בי תוכן אז גם הוא יוותר. חייב להיות משהו מעבר למראה חיצוני. זה טבעי".
אז ברור שלא קשה לכן להיכנס למסיבות, אבל מה לגבי אספקטים אחרים של החיים, קרה מקרה שהמראה החיצוני שלכן דווקא פגע בכן?
דניאל: "להפך. אין עבודה שניסיתי להתקבל אליה ולא הצלחתי להתקבל".
דריה: "קורה לפעמים שזוכרים אותי בתור 'היפה' או 'הבלונדינית' או 'הגבוהה' אבל לא זוכרים איך קוראים לי".
דניאל: "בואו נהיה כנות, אין לי בעיה שיזכרו אותי בתור 'היפה'".
ולריה: "אלה צרות של עשירים. המראה לא הפריע לי להתקבל לעבודה, אבל לפעמים קשה להשתלב, כי הקולגות לפעמים לא מפרגנות. הרושם הראשוני של בחורה יפה לא משאיר רצון להתקרב. זה מאיים גם על גברים וגם על נשים".
אילנה: "בתיכון התנדבתי במשטרה וכל הבנות מאוד קינאו בי".
ולריה: "נשים נשים שק של נחשים".
פרק שלישי ובו למדנו שיעור ראשון בפיק אפ עם דוגמניות
כולכן כבר הייתן עם ציון ברוך, או לפחות מתחזקות קשר עם כדורגלן?
כולן: "ממש לא!".
דניאל: "נראה לי שזאת סטיגמה שצריך לשבור גם, כמו שלא כל הדוגמניות טיפשות, גם לא כל הכדורגלנים מפגרים. אולי כמו שבודקים BMI לדוגמניות צריך להעביר חוק של להעביר בדיקת IQ לכדורגלנים".
אגב מבדקי IQ, הייתן רוצות להשתתף בתוכנית היפה והחנון?
ולריה: "זה לא שווה את הפרסום. ממילא אף אחת שם לא דוגמנית. יש שם בחורות נאות, אבל הן פרחות, כוכבות טראש – אין שם באמת קשר ליופי. הן עושות פן ומנסות להיראות טוב, אבל מתחת לאיפור והמסכות הן לא דוגמניות. מה שמשנה להן זה שרואים אותן בטלוויזיה והן הופכות למפורסמות".
דניאל: "לא משנה להן שהן יוצאות מטומטמות. אני לא הייתי יכולה להסתובב ברחוב אחרי חלק מהדברים המפגרים שהן אומרות שם".
בנות... לא יכול להיות שאתן... מקנאות במקרה? אתן בכלל מקנאות לפעמים במראה חיצוני של נשים אחרות?
דניאל: "בטח שאני מקנאה. אם היא יותר גבוהה, יותר רזה, יותר סקסית".
מה הדבר הכי סקסי באישה?
ולריה: "שכל".
אילנה: "עיניים. מבט".
דריה: "אינטלקט".
דרור: "אסתטיקה".
דניאל: "כן, אסתטיקה. לפעמים רואים מישהי מרחוק שנראית טוב, אבל פתאום מקרוב יש לה ריח לא טוב או איפור מרוח וזה".
ולריה: "גם ביטחון זה סקסי".
אגב נשים סקסיות, את מדור "תמונת היום" של ערוץ הגברים אתן מכירות?
כולן: "ברור".
דניאלה: "אני כל הזמן נכנסת למאקו באפליקציה. זה האתר שאני נכנסת אליו הכי הרבה פעמים ביום".
דרור: "אין מה לעשות זה מעניין לראות בחורות יפות".
ולריה: "אני גם מתה על ההומור. אין כמו הומור של גברים".
מי האישה הכי סקסית בעיניכן?
דרור: "אסתי גינזבורג".
דניאל: "בר פאלי, וגם קייט אפטון".
מה, אף אחת לא חושבת על בר רפאלי?
ולריה: "בטח שגם בר רפאלי, אבל זה כאילו ברור מדי".
ומי הגבר הכי סקסי?
ולריה עונה בשם כולם: עמוס תמם. זה הגבר האידיאלי. הוא גברי ומסוקס ובטוח בעצמו ולא פראייר של אף אחד. ללכת איתו זה להרגיש בטוחה בכל מצב (כולן מהנהנות בהסכמה).
וכמה זה חשוב? יש מצבים שאתן לא מרגישות בהן בטוחות? מצבים לא נעימים? הטרדות מיניות?
אחרי כמה רגעים של שקט דריה זורקת: "כל בחורה צריכה לדעת להגיד לא".
ולריה: "גם צריך לדעת לשמור על פרופורציות. בחורה צריכה לדעת שאם מישהו קורא לה "כוסית" אז הוא סתם בהמה, אבל הוא לא מטריד אותה מינית. גברים צריכים לדעת לשמור על הידיים שלהם לעצמם, ולהתנהג לכל אחת כמו שהם היו רוצים שיתנהגו לבת שלהן".
דניאל: "אם אומרים כוסית זה הטרדה מינית?".
אילנה: "ומה אם אומרים כוסון?".
דניאל: "אם אני אגיד למישהו 'איזה שווה אתה' הוא לא יתבע אותי על הטרדה מינית, ואותו דבר גם הפוך. זה עובד לשני הצדדים. לא צריך להיות קיצוני לשום כיוון. לא צריך לעשות אפליה מתקנת לטובת נשים, צריך לפעול לשיוויון ולא להעדיף צד אחד".
התחלתן פעם עם מישהו?
ולריה: "לא, אבל רק בגלל שאני ביישנית".
דניאל: "אף פעם לא התחלתי עם מישהו עם איזה משפט פתיחה, אבל כן שלחתי הודעות בפייסבוק ויזמתי שיחה.זה קצת מגוחך, אבל כן".
דריה: "לפעמים בחורות יכולות להתחיל עם מישהו, ולתת לו את ההרגשה שהוא בעצם מתחיל איתן, למרות שהן בעצם יזמתי הכל".
איך זה עובד?
"פשוט תנסו לבקש מספר ותראו בעצמכם".
פרק רביעי ובו אנחנו מבינים שחוק הדוגמניות באמת חשוב, ובזכותו אולי נגלה עוד מורן אטיאס
אנחנו מסתכלים על הבנות היפות שסביבנו, ולא מבינים למה היו אנשים שהיו צריכים חוק בשביל להבין שהן מושלמות כפי שהן. ואז אנחנו מגלים שכל אחת מהן נושאת איזו צלקת מעולם הדוגמנות האכזר.
ולריה, בלונדינית עם מראה אירופי, לא התקבלה לקמפיין מכיוון "שיש לה תחת". דרור, בחורה מבית דתי שכולה עדינות, הלכה לסוכנויות דוגמניות מגיל צעיר ונשלחה הביתה כי היא הייתה "שופעת" מדי. אילנה, סטודנטית לתקשורת חזותית, אפילו לא ניסתה לדגמן עד גיל 18 מרוב הלחץ החברתי בנושא המראה החיצוני בעיר הולדתה שבמעלה אדומים. לדריה מבית שאן אמרו כבר מגיל 16 שהיא יכולה לדגמן, אבל אם היא תרצה להתקדם בתחום היא תצטרך להוריד 2 קילו. ודניאל, שהעיניים שלה יכולות להמיס את כל הקרחונים בקוטב, ירדה בהמלצת סוכנות דוגמנות 11 קילו עד למשקל החולני של 39 ק"ג. אחרי שני אשפוזים בבית חולים תל השומר, היא יכולה להיחשב למומחית בתחום הפרעות האכילה של דוגמניות.
"אני כל הזמן חושב שאני עדיין במלחמה, אבל ניצחנו", מכריז ברקן, "אני רגיל כבר 10 שנים להילחם, הגיע הזמן להוריד את הכובע של הלוחם. מאז שהחוק נכנס לתוקף כולם נכנסו ללחץ ואנחנו קיבלנו פי 5-6 הצעות לאודישנים בכל יום. למה? כי השוק רוצה משהו אחר".
ומה הצעד הבא? ילדות ישראליות לא מסתכלות רק על דוגמניות בישראל כמודל ליופי הנשי.
"איפה שהכי חשוב לי, שזה בישראל, כאן הילדים שלנו, אפשר לסמן וי. עכשיו אנחנו מנסים להעביר את החוק הזה גם בארצות הברית, ואנחנו בדרך הנכונה. אנחנו הולכים להיפגש עם מעצבים גדולים ומגזינים בחו"ל, להתארח בתוכניות כמו של ג'יי לנו ואחרים – וכבר רואים שהם מתחילים ללכת לכיוון הזה. גם בווג, גם בגלאמור. שם אין אגו. פה כולם לא רצו לשחק לפי 'חוקי ברקן', שזה שטויות. אני שניקיתי קיא של דוגמניות בבית שלי יודע מה הן עברו. עיתונאים מכל העולם רוצים לדבר איתי, מפרגנים לי בארצות הברית, בצרפת, בברזיל – רק בארץ יש מי שעדיין מאיים עליי. עיתונאית גרמניה אמר לי שיכול להיות שזה בגלל שיש יותר מדי יהודים במקום אחד".
"יש גם לזה גבול. צריך לשמר את הפנטזיה, אבל פנטזיה שאפשר לגעת בה. לא משהו חולני. קח לדוגמה את מורן אטיאס, שהייתה בת 16 כשגיליתי אותה. עופר ניהל את לוק, שאל אותי 'מה אתה רוצה מהפרחה הזאת'? בטי שאלה אותי 'מה אתה רוצה מהעוזרת בית הזאת?'. אף סוכן לא רצה לעשות לה טסט. הייתי צלם אופנה. במקרה שני חברים עשו תחרות בטורקיה על שמן שיזוף. הורדתי לה את השיער מהידיים כי היא הייתה מאוד שעירה, אמא שלה הייתה מודאגת אבל הרגעתי אותה והסברתי לה שמדובר בשני חברים הומואים שלי. מורן נסעה לטורקיה – וזכתה. אחרי שמונה חודשים התקשרו אליי ממילאנו ואמרו שהולכים לסדר את הילדה – והשאר היסטוריה. רק שתבינו שמבחינת הגוף - היא הייתה יותר מלאה מהיום".
אפילוג, ובו אנחנו מגלים שגם לדוגמניות יש חוש הומור שכולל ניתוחים לשינוי מין
איפה אתן רואות את עצמכן עוד עשר שנים?
אילנה: "אני רוצה להיות פרילנסרית בסטודיו לעיצוב ולעבוד עם ילדים".
ולריה: "אני רוצה להיות עורכת דין, למרות שבארץ זה קצת בעיה כי יש כל כך הרבה".
דרור: "אני מקווה להיות בבית עם הילדים".
דניאל: "הלוואי עם הילדים בבית. מקווה שלא אצטרך לעבוד, אבל אם אני אצטרך – אני אעבוד".
במה תרצי לעבוד?
דניאל: "אני לא יודעת מה יקרה עוד חודש. זה המון זמן. יכול להיות שעוד שנה אני אעבור מהפך ואשנה את המין שלי".
באמת?!
דניאל: "די נו. סתם דוגמה קיצונית. פשוט אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד, בטח לא בזמן כל כך רחוק כמו עשר שנים".
תרצו שהבנות שלכן יהיו דוגמניות?
אילנה: "אני ארצה שהבת שלי תעשה מה שטוב לה".