החניון שבו ירה איתי קריגר באיתן בלינקוב כבר לא קיים. על מה שהיה זירת הפשע נבנה בית חדש של משפחה צעירה, חלום ישראלי צמוד קרקע וניגוד אופייני לסיפור המשונה הזה שהחל כששלוש יריות הפרו את השקט של קיבוץ רשפים.

זה קרה בגלל חשבון חשמל, או לפחות התפוצץ בגללו. קריגר, חבר הקיבוץ שמתנהל כיום כאגודה שיתופית, הפסיק לאחר צאתו לפנסיה לשלם על השירותים שמעניק לו הקיבוץ וצבר חובות בסך עשרות אלפי שקלים. בלינקוב, מתוקף תפקידו כמנהל האגודה השיתופית ומזכיר הקהילה, שלח לו מספר התראות בנושא, וב-2 בנובמבר 2017 פקעה סבלנותו והוא הורה לנתק את ביתו של קריגר מזרם החשמל.

כעבור שלושה ימים של ישיבה בחושך החליט קריגר שגם הסבלנות שלו נגמרה. ב-5 בנובמבר 2017 הוא טען בשלושה כדורים את אקדח הברטה שנשא ברישיון, הכניס אותו למעטפת נייר, חיכה שבלינקוב יגיע למזכירות הקיבוץ, וכשהאחרון יצא ממכוניתו בחניון הסמוך למזכירות הושיט לו את המעטפה ואמר: "הבאתי לך מתנה". אז שלף וירה מטווח של פחות ממטר לעבר פלג גופו התחתון של המזכיר.

איתן בלניקוב, צילום בית חולים העמק (צילום: בית חולים העמק)
צילום: בית חולים העמק

הפגיעה באיתן בלינקוב (בתמונה) לא הייתה רק פיזית. הוא סיפר על חרדות שתוקפות אותו מאז המקרה, אמר שרעייתו וילדיו שרויים בטראומה וטען: "פוטרתי מהקיבוץ בעקבות האירועים"

קריגר נמלט מהמקום וכעבור זמן קצר הסגיר את עצמו לידי שוטרי תחנת בית שאן. בלינקוב נפצע באורח קל עד בינוני ופונה לבית החולים "העמק" בעפולה לקבלת טיפול רפואי. הוא אושפז למשך שלושה ימים ולאחר מכן שוחרר לביתו. 

בית המשפט המחוזי בנצרת החליט להקל בעונשו של קריגר, בן 70 בעת האירוע, וגזר עליו שלוש שנות מאסר בפועל בגין עבירה של חבלה בכוונה מחמירה; לפי כתב האישום ניסה קריגר לגרום לקורבן "מום או נכות", ובהיעדר ראיות לכוונה חמורה יותר הוא לא הואשם בניסיון רצח.

קריגר, שהורשע על פי הודאתו, ריצה 20 חודשי מאסר בכלא "חרמון" לפני שוועדת השחרורים החליטה בספטמבר 2019 לנכות שליש מעונשו בשל החרטה שהביע, התנהגותו הטובה וגילו המבוגר. כאדם חופשי הוא החליט לחזור הביתה – ומה שהיה עשוי לסיים את הסיפור הפך לתחילתה של סאגה חדשה לגמרי כשחברי קיבוץ רשפים נדרשו להחליט איך לאכול את התושב הישן-חדש. בעבר, כשחברי קיבוץ פגעו במרקם החברתי או פעלו בניגוד לערכי התנועה הקיבוצית, הם סולקו בתמיכת רוב החברים. במקרה של קריגר, לאחר הצבעה מכרעת ודרמה גדולה, 76 חברים הביעו תמיכה בשובו לקיבוץ. מנגד, 72 תמכו בדחייתו – ורבים מהם לא שינו את דעתם על קריגר עד היום, כשהוא שוב חי בבית שממנו יצא לירות בבלינקוב.

"יש חברים שלא רצו אותי פה, אבל זה היה ניצחון ולא חשוב ההפרש", אומר קריגר השבוע. "יש פה אמירה של החברים שאי אפשר לקחת ממני את הבית ולזרוק אותי לרחוב. קרה פה משהו שלא קרה בשום קיבוץ בארץ אי פעם".

זה בטוח.
"אני מתכוון שהם הבינו שאני לא אדם אלים, שנקלעתי לאירוע בעל כורחי. גם להם קרו דברים כאלה ואחרים, גם הם סבלו, אחרת הקיבוץ היה מסלק אותי. התמיכה בי הוכיחה שהיו פה מחדלים שלא טופלו, עוד לפני המקרה שלי. התנהגו בצורה אגרסיבית וחסרת אנושיות כלפיי וכלפי חברים אחרים שנקלעו למצוקה כלכלית, רק מספרים היו חשובים. התייעלות, קפיטליזם. רצו למחוק אותי, החיים שלי הפכו לגיהינום".

אתה מדבר על ניסיון למחוק אותך, אבל מה שאתה עשית היה עלול להסתיים ברצח.
"תכננתי את זה כך שלא ארצח אותו, יריתי לכיוון הרגליים שלו. רציתי להעביר את הזעקה שלי, שמישהו סוף סוף ישמע אותי, וזו לצערי הדרך שבחרתי בה. ישבתי בכלא ושילמתי את חובי לחברה. עשיתי טעות, ועד היום אני משלם עליה".

לא גיבור גדול

המבנה ששימש כמזכירות הקיבוץ הוא היום בית ילדים. על הדלת שהובילה למשרדו של בלינקוב נעוץ שלט "ברוכים הבאים" באותיות צבעוניות. אבל מה שקרה כאן לפני ארבע שנים לא באמת נעלם, וגם הדיון בנושא נוכחותו של קריגר לא נגמר כשהתוצאה הראתה 76:72.

קיבוץ רשפים (3) (צילום: צילום פרטי)
צילום: צילום פרטי

כל ניסיון לשוחח עם החברים מוביל לוויכוח בסגנון הפילוג בתנועה הקיבוצית. "איתי פחות נחמד מאז שאשתו נפטרה", אומרת א'. "את טועה", עונה מ'. "הוא כל הזמן היה לא נחמד"

"אני הייתי בעד איתי, הוא שכן שלי, האישה שלו מתה מסרטן ואני חושבת שאנחנו כקיבוץ לא טיפלנו בו כמו שצריך בתור תושב בודד", אומרת א', בשנות ה-90 לחייה, שמגיעה רכובה על הקלנועית שלה למועדון הקשישים של הקיבוץ. "אבל כשהוא לא שילם את החובות שלו כבר לא הצדקתי אותו. הוא היה אמור לשלם לקיבוץ אחוזים מהפנסיה שלו".

"כי הוא רצה את כל הכסף לעצמו", עונה לה מ', גם היא בעשור העשירי לחייה וגם היא על קלנועית. "שנים הוא לא נתן מעצמו שום דבר לטובת הקיבוץ".

א': "מאז שאשתו נפטרה הוא היה פחות נחמד".
מ': "את טועה, הוא כל הזמן לא היה נחמד. גם אשתו לא הייתה נחמדה".

כשהן נשאלות אם חשבו שקריגר מסוגל לאלימות, שתי הנשים משיבות בשלילה גורפת. "גם הצורה שהוא עשה את זה", מנידה א' בראשה. "זה שהוא הביא את הנשק במעטפה, זה ממש משוגע. אבל גם אנחנו לא היינו בסדר, כי ניתקנו אותו מהחשמל".

מ': "זה לא קשור לזה שהוא ירה".
א': "אבל ניתקו לו בלי לומר לו כלום".
מ': "הוא בכלל לא היה בבית, הוא הלך לחברה שלו באפיקים בכל התקופה הזו. את מבינה? זה לא כל כך פגע בו בכלל".

איתי קריגר (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

קריגר: "יש חברים שלא רצו אותי פה, אבל ההצבעה הייתה ניצחון ולא חשוב ההפרש. יש פה אמירה של החברים שאי אפשר לקחת ממני את הבית ולזרוק אותי לרחוב"

כל ניסיון לשוחח עם התושבים על המקרה ועל האיש מוביל לוויכוח שמזכיר את ימי הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית, אבל קריגר מצדו מתעקש שהוא היה הצד הנפגע לפני שהפך לצד היורה. "בהתחלה בלינקוב דאג שינתקו לי הסלולרי ואחר כך את הגז", הוא מפרט. "השיא היה כשהוא ניתק את החשמל ונשארתי בלי טלוויזיה ובלי גלישה באינטרנט, נאלצתי לחיות בחושך, לא התקלחתי, האוכל במקרר נרקב. זה היה מעשה לא אנושי".

כמעט כמו לירות במישהו.
"הביאו אותי לפינה ללא מוצא, זרקו אותי לתהום. היו רגעים שרציתי להתאבד, זה עלה לי בראש כמה וכמה פעמים. מי שאשם במצב שנוצר היו בכירי הקיבוץ שידעו על מה שקורה ולא נקפו אצבע לפתור את הבעיה. רק אחרי שיריתי בו כולם התעוררו מהעיוורון".

אתה מצטער על מה שקרה?
"ברור שאני מצטער, זו הייתה תקלה ואני ממש לא שמח על מה שעשיתי. אני לא גיבור גדול, רק נלחם על הזכויות שלי".

ד', גבר בשנות ה-90 לחייו, היה אחד מ-76 החברים שתמכו בקריגר בהצבעה המכרעת. "מבחינתי, אם הבחירה שלו היא לחזור אז זה בסדר", הוא אומר. "אני לא פוחד מאיתי קריגר, הוא לא מסוכן ואני רואה את האירוע הזה כמקרה חד פעמי של מישהו שקפץ לו הפיוז. אבל אני אגיד לכם משהו, מבחינתי בן אדם לא יורה בבן אדם אחר, לא משנה מה הסיבה".

למה הוא עשה את זה לדעתך?
"אני חושב שמשהו הסתובב אצלו בראש. מאז שאשתו נפטרה הוא לא מצא את עצמו, היא הייתה כל עולמו. אבל בשורה התחתונה הוא הגזים. הרי אם הוא היה מחטיא בסנטימטר, הוא היה פוגע בעורק הראשי והולך למאסר עולם. היה לו יותר מזל משכל".

אז למה לתמוך בהמשך חברותו בקיבוץ?
"הוא עשה מעשה שלא הביא כבוד לקיבוץ, אבל בינינו, אני לא כועס עליו. יש הרבה שכועסים, אבל אני מה אכפת לי, סלחתי לו. בשביל מה לכעוס? מה זה נותן?".

עד שזה התפוצץ

קריגר, 74, אב לארבעה, מתגורר בקיבוץ רשפים שבעמק המעיינות מאז ראשית שנות ה-80. אשתו, זיוה, מורה למוזיקה, נפטרה בשנת 2004. הוא עצמו ניגן בכינור בתזמורות קיבוציות, ובשנים שקדמו לאירוע הירי עסק בטכנאות שיניים.

קיבוץ רשפים (2) (צילום: צילום פרטי)
צילום: צילום פרטי

ד', חבר קיבוץ בשנות ה-90 לחייו: "אני רואה את האירוע הזה כמקרה חד פעמי של מישהו שקפץ לו הפיוז. יש הרבה שכועסים על איתי קריגר, אבל אני מה אכפת לי, סלחתי לו"

על הקיר המרכזי בחדר הדואר של הקיבוץ תלויות גלויות מחגיגות ה-60 להקמת רשפים שנערכו בשנת 2008. על כל גלויה חתומה משפחה מהקיבוץ; במרכז הקיר נמצאת הגלויה של משפחת קריגר. "אני אוהב את קיבוץ רשפים, זה הבית שלי ואף פעם לא היו לי סכסוכים עם אף אחד", אומר קריגר. "הבעיות התחילו רק כשיצאתי לפנסיה".

קריגר פרש לגמלאות בעשור הקודם, כשהקיבוץ היה בעיצומו של תהליך הפרטה. "הקיבוץ לא העביר לי את כספי הפנסיה שהגיעו לי, אז החלטתי שגם אני לא משלם עבור השירותים שאני מקבל עד שלא יסדירו את החוב כלפיי", הוא מסכם את שורשי הסכסוך. "בעבר היה כאן מנהל קהילה רגיש ואנושי שניהל את תהליך ההפרטה ברגישות ולא פגע בשום חבר קיבוץ, הכל התנהל על מי מנוחות, אבל אז מינו את בלינקוב. הוא טען בצדק שיש לי חוב שאני מסרב לשלם, אבל לא התייחס לחוב של הקיבוץ כלפיי בכל הנוגע לתשלומי הפנסיה".

באחד הדיונים בהליך הפלילי נגדו הזכיר קריגר את המחשבות האובדניות שהתעוררו בו לנוכח הסנקציות של בלינקוב. כעת הוא מספר איך בחר באלטרנטיבה: "הנהלת הקיבוץ הפקירה אותי ולא נשארו לי הרבה ברירות - או לתקוע לעצמי כדור בראש, או להילחם על שארית הכבוד שלי. העדפתי את האופציה השנייה. זה היה כדור שלג שהתגלגל והתגלגל עד שאי אפשר היה לעצור אותו והוא התפוצץ בגדול".

בתוצאות הפיצוץ טיפלו חובשי מגן דוד אדום, שהוזעקו לזירה ופינו את איתן בלינקוב. "ראינו בסמוך לבניין המנהלה גבר שוכב מתחת לסככה כשהוא בהכרה מלאה וסובל מפצע מירי בפלג גופו התחתון", סיפרו הפרמדיקים ל"ישראל היום". "הענקנו לו טיפול רפואי ראשוני שכלל חבישה ועצירת דימומים, והוא פונה לבית החולים כשמצבו בינוני ויציב".

בבית המשפט העיד בלינקוב, שהספיק בינתיים לעזוב את רשפים, כי הפגיעה בו לא הייתה רק פיזית. הוא סיפר על חרדות שתוקפות אותו מאז המקרה, אמר שרעייתו וילדיו שרויים בטראומה וטען: "פוטרתי מהקיבוץ בעקבות האירועים". לדבריו, קיבוצים אחרים שפנה אליהם דחו את מועמדותו לתפקיד מנהל קהילה. "הוא פגע בשמי הטוב", אמר על קריגר, שלטענתו ניסה לרצוח אותו. "יש לי עדיין חששות ופחדים שהוא יבוא להשלים את המשימה", אמר בלינקוב.

מנעד הענישה על העבירות שבהן הורשע קריגר הוא שלוש עד שבע שנות מאסר, ולמרות דרישת התביעה להחמיר איתו, בית המשפט בחר בעונש המינימלי. בנוסף חויב קריגר לשלם לבלינקוב פיצוי בסך 20 אלף שקלים.

"במעצר בכלא 'ניצן' היו ימים שגנבו לי את האוכל, הציקו לי כי הייתי אדם שקט", מספר קריגר על הימים ההם. "לא נעים להיות בכלא, בחיים לא הייתי מעורב באירועים פליליים ופתאום אני מוצא את עצמי עם אסירים שחלקם לא סימפטיים במיוחד. זה היה המחיר ששילמתי על זה שעשיתי מעשה לא הגיוני". בינתיים בקיבוץ רשפים, החברים התעוררו בוקר אחד והבחינו בגרפיטי טרי על קיר בטון: "איתי צדק".

איתי קריגר (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

קריגר: "הנהלת הקיבוץ הפקירה אותי ולא נשארו לי הרבה ברירות - או לתקוע לעצמי כדור בראש, או להילחם על שארית הכבוד שלי. העדפתי את האופציה השנייה"

בכתבה על אירוע הירי ששודרה לפני כשלוש שנים בתכנית "המקור" (אז עדיין בערוץ 10), כמה וכמה חברים דיברו בשבחי התנהלותו של איתן בלינקוב. אחדים ייחסו לו בלעדית את היכולת של הקיבוץ לצלוח את התהליך הסבוך והכאוב של ההפרטה. אחרים טענו שפעל בחוסר רגישות, אפילו באטימות. אחד החברים התוודה שתכנן להרוג את בלינקוב והתחרט ממש ברגע האחרון. יותר מכל, כתבתה של גלי גינת חשפה את הקושי העצום של הקיבוצניקים הוותיקים עם קצם של החיים השיתופיים - קושי שבשני מקרים שונים דחף חברים לאלימות. "היריות של איתי לא היו ספציפית נגד איתן, אלא נגד מי שעליו הייתה האחריות", אומרת כיום דנה (שם בדוי), חברת הקיבוץ, ומסכמת את התחושה של רבים אחרים: בתסכולו, איתי קריגר ירה בשליח.

"עולה טענה שאתה עשית את העבודה המלוכלכת בשביל הקיבוץ", אמרה ב"המקור" גלי גינת לאיתן בלינקוב. "יש יסוד של אמת בטענה הזו", השיב בלינקוב, "ואני שילמתי את המחיר".

הירית וגם תבעת

איתן בלינקוב לא הסתפק בעונש המאסר שנגזר על האיש שירה בו, והגיש נגד איתי קריגר תביעה אזרחית בגין הנזקים שנגרמו לו. התיק עדיין מתנהל ורחוק מסיום. קריגר מצדו שכר את עו"ד מיימון פאר והגיש תביעה נגד הקיבוץ בסכום של כרבע מיליון שקלים על הנזקים שנגרמו לו עקב התנהגותו של בלינקוב, שלטענתו קיבל יד חופשית מהנהלת הקיבוץ להתעמר בו. "הכל התנהל כלפיי בנקמנות אישית", טוען קריגר. "הייתי זקוק למשל לטיפולי שיניים באופן נואש, ולמרות ששילמתי ביטוח שיניים ניתנה הוראה שלא אקבל טיפולים. פגעו בכל זכויות הפרט שלי בצורה אנושה. הכי עצוב לי שהנהלת קיבוץ, שדגלה בשותפות גורל וערבות הדדית, זרקה לפח הזבל את כל הערכים והאידיאולוגיה. היא לקתה במחלת ההפרטה והייתה מוכנה לדרוך על גופות של חברים בשם האיזון הכלכלי וההתייעלות".

איתי קריגר (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

בעזרת עו"ד מיימון פאר (משמאל) הגיש קריגר תביעה נגד הקיבוץ בסכום של כרבע מיליון שקלים. לטענתו בלינקוב קיבל יד חופשית מהנהלת הקיבוץ להתעמר בו

בכתב התביעה דורש קריגר מקיבוץ רשפים לשלם לו רטרואקטיבית את השלמת הפנסיה שלדבריו נלקחה ממנו שלא כדין לאורך השנים. הקיבוץ מצדו הגיש כתב הגנה ובו דרישה לדחות את התביעה על הסף; לטענת הקיבוץ, קריגר מנסה לקשור בין הסכסוך שלו עם בלינקוב לקיבוץ שאינו צד לעניין. בכתב ההגנה נטען בין השאר שעד שנת 2012 שילם קריגר את כל חובותיו לקיבוץ, אבל מרגע שהגיע לגיל 65 הפסיק לשלם על שירותי הקיבוץ והתעקש לקבל קצבה פנסיונית למרות שטרם הגיע לגיל פרישה.

"התובע אחז במקל משני קצותיו. מחד, מקבל מגורים חינם אין כסף בקיבוץ ונהנה ממכלול שירותים: בית מגורים, תרבות, נוי, מים, חשמל [...], ומאידך לא משלם עבור כל אותם שירותים. כדי להוסיף חטא על פשע התובע גם לא העביר לקופת הקיבוץ כספים השייכים לקיבוץ, וכל זאת על חשבונם וגבם של החברים", נטען בכתב ההגנה, שלפיו קריגר עדיין חייב לקיבוץ עשרות אלפי שקלים. "עסקינן בתביעה עזת מצח של אדם שביצע פשע כלפי החברה וכעת בא ודורש פיצוי בגין אותו פשע", טוען הקיבוץ.

"אני הצבעתי נגד שהוא יחזור לפה, אבל בהצבעה היה רוב כי איתי הבטיח שהוא ישלם את כל החובות שלו לקיבוץ", חושפת מ' סודות מחדר ההלבשה. "רק שעכשיו הוא זה שתובע את הקיבוץ, ואיך אומרים, יורק לבאר שהוא שתה ממנה. נתנו לו לחזור והוא תובע".

אתן כועסות עליו?
מ': "בטח, הרבה אנשים כועסים עליו. שמעתי שאפילו הילדים שלו התרחקו ממנו".
א': "מה פתאום, למה את אומרת את זה? זה לא נכון מה שאת אומרת. בכל אופן, אני קצת כועסת עליו וקצת לא".

אתן מפחדות ממנו?
א': "לא, אני חושבת שהוא עשה את המעשה כשהראש שלו לא היה צלול. זה לא יקרה לו שוב".

אתן בכלל רואות אותו לפעמים? חברים מספרים שהוא מסתגר בבית מאז שחזר.
מ': "אני ראיתי אותו פעם אחת עולה לאוטו והוא לא אמר לי שלום. פעם הוא כן היה אומר לי שלום".
א': "טוב, אז לי הוא עדיין אומר שלום".

כדי לאפשר לאיתן בלינקוב להגיב לדברים, מערכת מגזין mako פנתה בסדרה של שאלות למשרד עורכי הדין המייצג אותו בתביעת הנזיקין שלו כנגד קריגר. בלינקוב ביקש למסור שאינו מעוניין להגיב. במידה שהוא או באי כוחו יבחרו להגיב לאחר הפרסום, נוסח התגובה ישולב בכתבה