1. עונש

התעלפתי.

גם אשתי התעלפה.

זה קרה כמה שניות אחרי שהשופט הקריא את הגזר דין ואמר "מאסר עולם". הבנתי שאין לי בשביל מה לחיות יותר.

מאסר עולם, רצח. את המילים האלה שמעתי עד אז רק על אחרים, בדרך כלל כשקראתי עליהם בעיתון. אני זוכר שחשבתי: עכשיו בטח יקראו עליי ויראו את התמונה שלי. בא לי לקבור את עצמי מבושה. מהמשפחה ומהחברים, ובעיקר מהילדים שלי.

הסוהרים של יחידת נחשון הורידו אותי מהר, באזיקים, לקומת המרתף של הבית משפט. הייתי מוקף אנשים כדי שאני לא אנסה לברוח או להזיק לעצמי. הכניסו אותי לפוסטה שתחזיר אותי לבית המעצר. לפני שירדתי עוד הספקתי להסתכל למשפחה של הקורבן בעיניים. זהו. לא יותר מזה. מזל שהורידו אותי מהר ולא שמעתי את הצעקות שלהם.

רציתי למות. להגיע לתא שלי, להכניס את הראש מתחת לשמיכה ולבכות כמו תינוק בלי שאף אחד יראה. הנסיעה חזרה לא היתה ארוכה אבל זה הרגיש כמו נצח. נסעתי עם עוד עצורים, עייפים ועצבניים, רעבים, כל רגע מורידים מישהו וממשיכים. אני הייתי בין האחרונים עד שהגענו לבית המעצר.

15 וחצי שנים עברו מאז. אומרים שאסיר עולם מתחיל באמת להבין מה קורה לו רק אחרי שבע שנים. זה הזמן שזה לקח גם אצלי. בינתיים המקום הזה הפך לבית שלי. המקום שאני חי בו, או יותר נכון, חי מת. קם בבוקר, עובד, חוזר לאגף, אוכל, ישן ושוב קם בבוקר. שגרה שהיא הדבר הכי משעמם שקיים בעולם. הכי מדכא. הכי משפיל. הימים ארוכים והלילות עוד יותר. שום דבר לא נגמר פה. רק אתה.

2. חטא

אני זוכר הרבה תאריכים בעל פה. מתי נכנסתי לכאן, מתי קצבו את המאסר שלי, מתי לא אישרו לי את החופשה הראשונה. אסירים נוהגים להגיד "תן לזמן זמן". ואני זוכר את מה שעשיתי, עושה עם עצמי טיפול מהשורש. הבעתי חרטה בבית המשפט, ועדיין קשה לי להאמין.

נשפטתי למאסר עולם בגלל ריב מטומטם שהתפתח למשהו גדול. הייתי קבלן שיפוצים וחבר שלי ביקש ממני לעשות לו שיפוצים בבית, כי הוא חשב שזה ייצא לו יותר זול. עבדתי קשה, עשיתי לו בובה של בית, חיכיתי וחיכיתי והוא לא שילם לי על העבודה. אחרי כמה חודשים קבענו להיפגש והוא הבטיח להביא לי מזומן. כשנפגשנו הוא אמר שהוא הביא רק חלק מהכסף, כי אין לו איך לשלם את החשבון חשמל ועוד כל מיני דברים. אמרתי לו שגם לי קשה ושאני לא יכול לחכות יותר. הוא דיבר אלי לא יפה. עניתי לו בחזרה והוא המשיך ואפילו לא התנצל על כל העניין של הסחבת.

כלא רמלה
"כבר בדקות הראשונות אמרתי לעצמי שאני חייב להיות אסרטיבי, כי אני הולך להיות חלק מהם" | צילום: משה שי לפלאש 90

הדם עלה לי לראש ונתתי לו אגרוף. הוא ניסה להחזיר לי ואני עוד יותר התעצבנתי. המשכתי להחטיף לו עד שהוא התעלף. שפכתי עליו מים, קמתי והסתלקתי. הייתי בטוח שהוא יתעורר ויבין שאיתי לא מתעסקים. אין דבר כזה שמבטיחים ולא מקיימים. נסעתי משם בחזרה לעבודה כולי רותח מעצבים. לא הבנתי איך אני עושה טובה לבן אדם והוא מצפצף עליי. רק רציתי לשבור לו את העצמות וזה התפתח לזה שהוא מת. אני מצטער. זה לא היה בכוונה.

ניסיתי ליצור קשר עם המשפחה שלו. הם לא רצו ואני מבין אותם, מבין את הכעס ואת זה שהם לא רוצים לסלוח. בטח גם אני הייתי נוהג ככה. יום אחד הוא היה איתם, ופתאום הוא נעלם. זה כואב.

3. בחוץ

נשיא המדינה קצב את המאסר שלי ל-30 שנה רק לפני שנתיים, כי על משך הזמן של המאסר לא מחליטים בבית משפט כשמדובר במאסר עולם. בדרך כלל זה קורה אחרי שבע שנים. אצלי זה לקח 13. מוזר שלקח להם כל כך הרבה זמן להחליט כמה שנים אני אשב. אפשר לחשוב שאני המקרה הכי גרוע שלהם.

אני עדיין לא יוצא בכלל לחופשות. הילדים שלי שואלים כל הזמן למה אני לא יוצא ואין לי מה להגיד להם. החופש היחיד שלי זה לצאת מהאגף וללכת לעבודה – יוצאים החוצה לשטח הציבורי של הכלא ומשם למפעלים. זה לוקח בדיוק שתי דקות ואז שוב ננעלים מאחורי דלתות וגדרות. לפחות אני רואה בדרך חזרה לאגף קצת אנשים אחרים. כאלה שבאים לחינוך או למקומות אחרים בבית סוהר, קצת צבע ודמויות חדשות. זה עושה קצת טוב.

הבת שלי הייתה בת ארבע כשנכנסתי לכלא והבן שלי היה בן שלושה חודשים. היום היא בת תשע עשרה והוא בן 15. פספסתי את הילדות שלהם ועדיין אין לי אפשרות לצאת ולפגוש אותם. לא הייתי איתם בימי הולדת, בחגים, בבת מצווה ובבר מצווה של הילד, במסיבות בבית הספר. כלום.

4. בפנים

בזמן המשפט הייתי בבית מעצר. בית מעצר זה מקום זמני שעוברים בו הרבה עצורים. לאף אחד לא אכפת מכלום שם בחדר, אין לך מיטה ופינה קבועה. אני בן אדם נקי ומסודר והיה לי קשה להתרגל לריחות ולדיבורים, לקללות, ללחץ, לחכות בתור למקלחת. להיכנס בפעם הראשונה לשירותים בלי דלת – רק עם וילון, כשעצורים אחרים בחדר – זה מביך מאוד. בלילה קשה להירדם והראש כל הזמן עובד. הייתי עצבני כל הזמן ומתוסכל. לא רציתי לדבר עם אף אחד.

כלא אלה
"הבנתי שאין לי ברירה ושרק אני אוכל לעזור לעצמי לשרוד כאן" | צילום: משה שי לפלאש 90

אחרי ששפטו אותי למאסר עולם עברתי לבית הסוהר. הרשו לי לקחת שתי חולצות טריקו אזרחיות, תחתונים, גרביים וזוג מכנסיים אחד. הרשו לי להכניס גם שתי תמונות של הילדים שהבאתי איתי. השאר נלקח ממני ונשמר בפיקדון בבית סוהר. תעודת זהות, רישיון נהיגה, כסף. אחר כך ביקשו ממני להוריד את הבגדים האזרחיים וקבלתי מדי אסיר. גם את השרשרת שלי מסרתי. אחר כך נתנו לי מספר אסיר וצילמו אותי. הרגשתי מחוק כבר בהתחלה. עוד מספר מתוך עשרות אסירים אחרים.

כשנכנסתי לתא בפעם הראשונה היו שם 14 אנשים שהסתכלו עלי. אחד מהם הצביע על מיטה פנויה בקומה השנייה ואמר "זה שלך". כבר בדקות הראשונות אמרתי לעצמי שאני חייב להיות אסרטיבי כי אני הולך להיות חלק מהם. לא רוצה שינצלו אותי או שירגישו שאני חלש. ככה חשבתי, למרות שבחיים לא הייתי בבית סוהר לפני זה. פתאום הבנתי שהנה גם אני, גבר שבחוץ היה קבלן מצליח, הולך להיות שייך לעולם הפשע.

5. אמא

להיות בחדר קטן עם כל כך הרבה אנשים זה זוועה. ארבעה מטר על ארבעה, מיטות קומותיים וחלון קטן עם סורגים ורשת שבקושי נכנס דרכו אוויר. דלת כבדה שעושה רעש כשפותחים או סוגרים אותה. מחניק. אני זוכר שלא היה לי תאבון. לא אכלתי כמה ימים ושתיתי הרבה קפה שחור. החומות מבחוץ נראו לי כמו קבר.

בחדר שלי יש טלוויזיה. האסירים הוותיקים קובעים מה רואים. בהתחלה ויתרתי, וכשנעשיתי ותיק יותר למדתי לעמוד על שלי ולראות מה שבא לי. אז אני רואה טלוויזיה ומעודכן במה שקורה בארץ וגם בעולם. שמעתי שיש אינטרנט ואני לא יודע מה זה בכלל. אין לנו מחשבים בכלא, רק בחינוך, וגם הם לא מחוברים למשהו חיצוני, ככה אמרו לי. טלפון בלי לחצנים, רק עם מסך מגע - אני מתבייש להגיד, אבל אף פעם לא ניסיתי או ראיתי במציאות. אני 15 וחצי שנים כאן ולא נגעתי בטלפון נייד.

אני כל כך מתגעגע לריח של מצעים נקיים. לקובה של אמא שלי. אני לא מכיר הרבה דברים שיש בחוץ.

6. אבא

בשיחת הטלפון הראשונה עם אשתי התרסקתי. בכיתי וגם היא והילדים. הילדים שאלו "אבא, איפה אתה?", ואמרתי להם שנסעתי למקום רחוק ושלא אהיה בבית הרבה זמן. חשבתי שכדאי שהם יבואו לבקר אותי בכלא כי נורא התגעגעתי אליהם. אשתי חשבה אחרת.

בית כלא, אילוסטרציה
"ארבעה מטר על ארבעה, מיטות קומותיים וחלון קטן עם סורגים שבקושי נכנס ממנו אוויר" | צילום: Shutterstock

ממש בהתחלה של המאסר החלטתי להתגרש, לתת לה אפשרות לבנות לעצמה חיים חדשים. זה נראה לי לא הגיוני שהיא תחכה לי כל כך הרבה שנים. הייתי אז בן 32 וגם היא הייתה צעירה. היום אני כבר בן 47 ומרגיש כמו בן 80.

הייתי אבא ממש טוב עד שנעצרתי, מעורב במלוא מובן המילה. הולך עם הילדים לגנים ציבוריים, טיולים, ג'יפים, מקלח אותם, מלביש. כשהילד שלי נכנס לקיוסק ורצה ארטיק אמרתי למוכר "תביא את כל הקרטון". ככה הייתי. כשנכנסתי לבית סוהר הבנתי שאני הולך לאבד את הילדות שלהם ולא להיות איתם. שיגע אותי, חירפן אותי, הטריף אותי לא להיות עם הילדים שלי. אפילו כשרציתי לדבר איתם בטלפון לא נתנו לי. איימתי שאשרוף את הכול. לא באמת התכוונתי לזה, אבל הייתי הרבה זמן בצינוק בגלל זה. חודשים.

7. לבד

צינוק זה חדרון קטן וחשוך בלי מקלחת או שירותים. כדי ללכת לשירותים או להתקלח צריך לבקש מהסוהר שייפתח את התא ויקח אותך, וגם זה לא מתי שאתה רוצה. האמת, היה לי יותר טוב שם להיות לבד. מזרון על הרצפה ורק אני עם עצמי. בלי כל האנשים מסביב שתמיד יש להם מה להגיד על כל דבר.

בחדר שלי בתחילת המאסר היו כל מיני אסירים ששפוטים על כל מיני עבירות – זקנים, צעירים, עולים חדשים. קשה להסתדר עם כל כך הרבה סוגים של אנשים. באגף יש רעש, ריח של בישולים, עשן סיגריות, הרבה דיבורים. אין יום ואין לילה. כשהייתי לבד בצינוק הרגשתי שיש לי זמן להיות עם עצמי, לחשוב בשקט, לא לעשות חשבון על כל צעד וגם להירדם יותר מהר. לא שבתאים לידי שקט כל כך, אבל זה עדיף מלהיות באגף עם עוד 80 אנשים. בצינוק אתה לא עושה חשבון לאף אחד, רק לעצמך.

לא תמיד רציתי להתבודד. היה לי כאן חבר קרוב במשך שש שנים, אסיר שהיה איתי בחדר. דיברנו על הכול והרגשתי שסוף סוף מישהו מקשיב לי, והוא נמצא באותו מצב כמוני. אפילו דיברנו על איך זה לחיות כל כך הרבה שנים בלי אישה. על דבר כזה קשה לי לדבר עם העובדת סוציאלית, זה לא נעים וזה מביך אותי. עכשיו הוא עבר לבית סוהר אחר כי הוא שפוט לתקופת מאסר קצרה יותר. קשה לי מאד בלעדיו. אני לא יודע מתי אני אמצא מישהו אחר שארגיש אליו קרוב ככה.

בית כלא, אילוסטרציה
"לחיות בבית סוהר זה לראות כל הזמן את אותם אנשים, גדרות וחומות" | צילום: Shutterstock

8. יחד

דווקא ברגע הכי שחור שלי בצינוק הגיע אליי קצין תורן והקשיב לי. שיחה קטנה איתו סידרה לי דברים גדולים בראש. הבנתי שאין לי ברירה ושרק אני אוכל לעזור לעצמי לשרוד כאן. זה לקח הרבה מאוד זמן, כמה שנים, אבל התחלתי לקחת אחריות על החיים שלי ולעשות כל מיני דברים בבית הסוהר: התחלתי ללכת לשיחות עם עובדת סוציאלית. גם לחינוך הגעתי. השתתפתי בסדנא של מכון אדלר והבנתי שאני יכול להיות אבא טוב גם כשאני בבית הסוהר. למדתי איך להתייחס לילדים שלי בביקורים ובשיחות הטלפון, איך להיות יותר מעורב בחיים שלהם ולהיות אבא טוב כמו שהייתי קודם. הילדים שלי הגיעו למפגשים כל כמה זמן ואני הייתי מאושר. כשאתה בפנים, הילדים שלך נתקלים בכל מיני שאלות כמו "איפה אבא שלך" "למה הוא לא מגיע אף פעם למסיבות סיום, לאספות הורים". צריך לעזור להם ולמצוא מה לענות.

השתתפתי ב"משחקשר", סדנה שעובדת על חיזוק הקשר עם הילדים דרך משחקים. הילדים שלי כבר היו גדולים, אבל מפקד בית הסוהר אישר להם להשתתף כי הבין עד כמה זה חשוב לי. אני זוכר שבפעילות מסוימת התאימו את המשחק לילדה שלי שכבר הייתה ממש גדולה וכל המשחקים שם כבר לא היו לגיל שלה. אני מעריך את זה. זה בזכות המנהל כאן, הוא בן אדם עם נשמה.

השתתפתי בסדנאות לשליטה בכעסים וגם בחוג תיאטרון שנמשך שנה. אפילו הופעתי על במה מול הרבה מאוד אנשים. לא האמנתי על עצמי שאני מסוגל לעשות את זה, ואפילו לא ידעתי שאני רוצה. במקביל התחלתי לעבוד בחלוקת אוכל לאסירים באגף, ואחר כך בבדק בית, בגינון ובעוד הרבה עבודות. הרגשתי שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. מפקד הבית מרשה רק לי ולעוד אסיר אחד לצאת לעבודה בחמש וחצי בבוקר ולחזור לאגף בעשר בלילה. מאד מרוצים ממני בעבודה. אני חוזר עייף ונרדם מהר.

9. ריח

הזמן פה מקבל משמעות אחרת לגמרי. הכל נראה מאד ארוך. מייאש לחשוב על זה שיש לי עוד כל כך הרבה שנים להיות פה.

לחיות בבית הסוהר זה לדעת לוותר המון. אני כל הזמן עושה שיקולים של רווח והפסד, חושב מתי להגיד כן ומתי לא, איפה מותר לגעת ואיפה לא. הכול תלוי פה על חוט השערה ממש. מילה אחת לא במקום ואתה אבוד.

לחיות בבית סוהר כל כך הרבה זמן זה לאכול כל הזמן את אותו אוכל ולראות כל הזמן את אותם אנשים, גדרות וחומות. לא רואים מכאן כבישים, מכוניות נוסעות, אנשים בחוץ. רק אסירים וסוהרים במדים. זה לעמוד לספירה שלוש פעמים ביום ולהבין שאתה במעקב כל הזמן. אין פרטיות. אין חיים. כולם שומעים הכל, אפילו את שיחות הטלפון, שגם הן נגמרות מהר מאוד כי יש תור וזמן מוקצב לכל אחד. הריחות קשים ולא נעימים. הבגדים שעברו כביסה תלויים באגף וסופגים את הריח של הקירות והמקום הסגור. הם גם לא מתייבשים כל כך מהר. אין את הריח של הבית.

בית כלא, אילוסטרציה
"בצינוק אתה לא עושה חשבון לאף אחד, רק לעצמך. עדיף מלהיות באגף עם עוד 80 אנשים". בית כלא, אילוסטרציה | צילום: Shutterstock

לאט לאט שוכחים ריחות מסוימים ונזכרים בהם רק כשהם צצים פתאום, למשל כשעומדים ליד סוהרת שיש לה ריח של בושם טוב. אני אפילו יכול לדעת איך היא תלתה לייבוש את המדים שלה לפי סימן האטבים על המכנסיים. אם זה למטה, סימן שהיא תלתה אותם הפוך. מפתחים כאן חושים חדים כמו של חיות. זה ג'ונגל אמיתי.

10. טעם

אני מרגיש שעליתי על דרך טובה, אבל יש לי הרבה משברים. בגלל שעוד לא אישרו לי לצאת לחופשות אני מאוד מתוח ומחכה לדיון בעניין הזה. הוא יהיה בעוד חודש ואני סופר את הימים, השעות והדקות. לא יודע מה יהיה אם לא יאשרו לי לצאת. אני כבר מתפוצץ. כמה שנים אפשר לשבת בלי לצאת לחופש? אני משלם את המחיר על מה שעשיתי.

אני חושב שהשתניתי מאוד בכל השנים האלו. אני עובד בכלא כבר 12 שנים ולפעמים אפילו מוציא החוצה כסף לילדים, שיהיה להם. הם אלה שמחזיקים אותי כאן. בזכותם אני מצליח להרים את עצמי מהמיטה כל בוקר וללכת לעבודה. בכלל, לחיות.

אני כבר חולם ללכת לים, לשבת על החוף ולהריח את המלח. לראות את הגלים. לעשות מנגל. לשבת על נדנדה. לחבק את הילדים שלי חזק חזק בלי שאף אחד יסתכל עלי או יגיד לי "הביקור הסתיים, תחזור לאגף".

אני באמת משלם על מה שעשיתי. החלום שלי זה לצאת מהסיוט הזה, לבנות לעצמי חיים חדשים ולשכוח מכל מה שהיה. אני רוצה שידעו שאני בסך הכל בן אדם טוב שעשה טעות.

סייעה בהכנת הכתבה: חביבה רוטשילד. חביבה רוטשילד היא קצינת שב"ס בגמלאות ובעלת תואר שני בקרימינולוגיה. מאחוריה שירות בן 23 שנים בתפקידי שטח ומטה בכירים בשירות בתי הסוהר.