זה נראה בהתחלה כמו סצנה מ"הסופרנוס": אמא עם שני ילדים קטנים חוזרת הביתה אחרי שהסיעה אותם לחוגים ובחזרה ועוד מעט כולם ישתישבו לערב פיצה משפחתי. בשביל הגישה לבית היא מגלה פתאום שמחכה לה חבורה של אנשים שמתחילים לאיים עליה ועל הילדים. היא ממהרת להכניס את הילדים הביתה ונשארת לבדה מולם. מגנה על הבית.

אבל לא, זו ממש לא סצנה מסדרת המופת על ארגון הפשע - זו סצנה מהחיים עצמם. משהו שקרה ביום שני האחרון וכולכם בוודאות שמעתם את הסיפור וראיתם את הסרטון שהספיקה לצלם האישה שהותקפה בנוכחות ילדיה. "מי שהגיע לבית שלי ביום שני ידע טוב מאוד שאהיה בו לבד עם הילדים", משחזרת מריה אלקין את האירוע הקשה שהפך את חייה. "הם ניסו להפחיד אותי והם הצליחו. נכנסתי הביתה ופחדתי לצאת. הרגשתי תחת מצור. לא יכולתי לצאת לאסוף את בני בן העשר מחוג הכדורגל ולא יכולתי לצאת לקנות את הפיצה שהבטחתי לילדים".

בתור אשתו של ח"כ זאב אלקין, שר לשעבר בממשלת נתניהו, מריה אלקין רגילה לשמוע ולקרוא על עצמה דברים כמו "מה חשבת לעצמך כשהתחתנת עם פוליטיקאי", ויש לה מה לענות על זה: "גם אם התחתנתי עם פוליטיקאי, שופט או קצין משטרה והוא עשה משהו שלא מצא חן בעיני ציבור כלשהו – זו סיבה לתקוף אותי ואת ילדי?", היא שואלת בשיחה מיוחדת עם mako. "בזמן כל המהומה מחוץ לביתי בנימין (8) הכניס את רחל (5) הביתה, סגר את כל התריסים וישב וחיבק אותה כדי שלא תפחד. נכנסתי הביתה וראיתי את הילדה הקטנה שלי יושבת מאובנת ולא מגיבה לשם שלה אפילו. בנימין התנהג כמו מענטש אמיתי, אבל מאוחר יותר גם הוא התפרק ובכה. גם הוא נבהל. ילדים לא צריכים לחוות דברים כאלה".

מריה אלקין (צילום: פרטי)
מריה אלקין | צילום: פרטי

התיאורים המטרידים, המראות הקשים והמצוקה של הילדים הקטנים אמורים להזכיר לכולנו תקופות אפלות ומשטרים אפלים - אבל האפלה הזו היא כמו תמיד מעשה ידי אדם. מעשה ידי אנשים. אנשים שלא בוחלים לתקוף ולהפחיד במודע מישהו שחלש מהם, מישהו חסר ישע.  אז כן, זה אמור להזכיר לנו את תקופות אחרות, ולמריה זה הזכיר את מה שקרה לפני כמעט 30 שנה, ניסיון הפוטש בברה"מ רגע לפני פירוקה, כשגל האנטישמיות שטף את הרחובות והיהודים פחדו לצאת מבתיהם.

אז איך קרה שמצאנו את עצמנו שוב במצב כזה? האם ההסלמה הזו היא תוצאה ישירה של השיח ברשתות החברתיות? ומתי הפך לנורמלי המצב בו גבר מרשה לעצמו לקלל אישה וילדים? מתי הגזענות החשוכה הפכה לנורמה?.

אגב, שמתם לב שכבר מזמן אנחנו מתקיימים בעולם בו קיימות רק שתי דעות? "הדעה שלי" ומולה "הדעה הלא נכונה". מי שלא חושב כמונו הוא אידיוט, טיפש, בוגד, ויש עוד אינספור שמות גנאי, זה תלוי בסיטואציה. וכמובן בואו לא נשכח שאפשר לקחת כאן כמה כיוונים – הכיוון המגדרי כי את אישה, וגם הכיוון המגזרי - כי אם כבר לתקוף אז בכל החזיתות.

והיום, כמה ימים אחרי, אני ממש רוצה לדעת – האם הגבר שתקף את מריה ואת ילדיה הרגיש את תחושת השליחות? האם כשהוא צעק לה שהיא אישה מטורפת ורוסיה מסריחה הוא הרגיש סיפוק? התעלות כלשהי? קתרזיס? אין לי מושג ואני לא באמת רוצה לדעת, כי בסופו של דבר זה גורם לי לתחושת בחילה. לחשוב שגבר כזה בסופו של יום חוזר הביתה לאשתו ולילדים אחרי שהוא תקף אישה וילדים של מישהו אחר ואוכל איתם ארוחת ערב, אולי אפילו עושה ערב פיצה ואז עם אותו פה שהוא קילל וגידף הוא מנשק אותם ללילה טוב.

וואלה, התוקף של מריה אלקין הוא לא מקרה בודד. האם כל הגברים והנשים שמקללים, מגדפים, פוגעים ומעליבים ברשת במשך היום בסופו של דבר חוזרים הביתה לילדים ולנכדים שלהם ומלטפים אותם במילים חמות? לפעמים אני נכנסת לראות מי כתב תגובה פוגענית במיוחד ומגלה שמדובר במורה או גננת. סבא לנכדים מתוקים או אמא מקסימה שמטיילת בגינה עם התינוק שלה תוך כדי שהיא מקלידה, מקלידה ומקלידה.

גבר מול מחשב בחושך (צילום: HyperionPixels, Thinkstock)
עד כמה אשמות הרשתות החברתיות במצב אליו הגענו? אילוסטרציה | צילום: HyperionPixels, Thinkstock

אנחנו כבר רגילים לאלימות ברשת והרבה פעמים אנחנו בוחרים לשתוק. איגוד האינטרנט הישראלי דיווח לאחרונה שכמחצית מהגולשים ברשת מעדיפים לא להביע את דעתם על סוגיות שונות בפומבי, וככל הנראה זה מה שמאפשר למחצית השנייה לאבד את הרסן. אבל מה הזרז שגורם לאלימות ברשת להפוך לאלימות בחיים עצמם? "לצערי אני רואה תופעה מסוכנת שמזכירה לי, ואני מתנצלת על הדרמטיות - מלחמת אחים. העוינות בין המגזרים בתוך החברה שלנו הגיעה כמעט לשיא. כמעט, כי כל מה שחסר לנו כרגע זה לראות דם. מבחינה מילולית כבר מזמן עברנו את הגבול", אומרת אלקין. "הגידופים והקללות לא העליבו אותי ולא פגעו בי כי אפשר להיעלב או להיפגע רק מבן אדם קרוב ואלה היו אנשים זרים. אבל אני מודה שזה הדיר שינה מעיני".

מצב האלימות בישראל מודל 2021 מדיר שינה גם מעיניה של ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחית למשפט וטכנולוגיה. "למרבה הצער המקרה של מריה הוא לא מקרה יחיד. ראינו את המפגינים האלימים מול ביתה של עו"ד ליאת בן ארי, מול ביתה של המשפחה השכולה בקיסריה, וראינו אלימות נגד המפגינים בצמתים כשיורקים עליהם ומנופפים באקדחי צעצוע".

האם יש דרך לנטר את האלימות הזו ברשת? הרי כל הזמן מתקיים כאן שיח אלים.
"הבעיה הגדולה שמה שאנחנו רואים בפיד הציבורי של פייסבוק וטוויטר זה קצה הקרחון. גם כי הרבה פעמים פייסבוק בוחרת להסיר את התוכן בעצמו או שהו הוסר לפי דרישת יחידת הסייבר של הפרקליטות. אבל יש גם קבוצות סגורות בפייסבוק ובוואטסאפ - ואלה המקומות הרעים ממש. רואים שם תמונות של היועץ המשפטי לממשלה עם דם על הידיים, מדברים שם על הכוונות להרוג את ראש ועדת הבחירות - ואת זה כבר אי אפשר לנטר".

מה ההשפעה של הקבוצות הסגורות האלה על ההסלמה ברחוב?
"לפחות על פי המחקרים שנעשו בארה"ב - מדובר בהשפעה כפולה. גם התוכן עצמו מאד קיצוני וגם המדיום מאפשר לך להרגיש שכולם סביבך חברים שלך. בן אדם בקבוצות כאלה לא רק נחשף לדעות שדומות לו, הוא גם מרגיש שלכולם סביבו יש מטרה משותפת. לכן, היכולת הזו להשתכנע ולעבור למעשים היא מאד מהירה".

כלומר לעבור מאלימות ברשת לאילמות ברחובות?
"אנחנו קוראים לדינמיקה הזו 'מילים-שכנוע-מעשים'. מדובר בדינמיקה מהירה ואפקטיבית מאוד, ומי שמשתף את התוכן הקיצוני בקבוצות סגורות יודע שלא ימצאו אותו. אנשים מרגישים שאין צנזורה. אף אחד לא יודע מה קורה שם באמת. לאנשים בקבוצות כאלה יש קשר רגשי. וזה מה שגורם להסלמה".

ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר (צילום: באדיבות המכון הישראלי לדמוקרטיה)
ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר | צילום: באדיבות המכון הישראלי לדמוקרטיה

ולמה ההתדרדרות המהירה לגזענות?
"מה שמתרחש בקבוצות האלה מבוסס בהרבה על תיוגים קבוצתיים: אשכנזים – חבל שלא גמרו אתכם באושוויץ, רוסיות – כולן זונות, וכמובן, כל מי שלא תומך בנו – בוגד. התכנים מקטבים ובאופן טבעי מאוד גזעניים - והדבר המצער ביותר שאין לנו כיום בתור חברה פתרון על מנת לרסן אותם"..

אז את אומרת בעצם שבקרוב צפוי לנו רצח פוליטי הבא?
"אני מפחדת לנבא דברים כאלה, אבל הדינמיקה שהצגתי היא מול העיניים שלנו. וכפי שכבר אמרתי – אין דרך לנטר אותה".