מכירים את הרגע הזה בו אדם שאתם שונאים וסולדים ממנו נעמד מולכם? ובכן, זה בדיוק מה שקרה להדר בפרק האחרון של "חתונה ממבט ראשון". במונולוג שנתנה בפתיחת הפרק, היא אמרה שבשום פנים ואופן היא לא רוצה חתן רוסי, ולא דמיינה לעצמה שתוך כמה שניות המידע יגיע למפקדת המומחים העליונה, וד"ר דני יחכך ידיים בהנאה כשיציע לה את דניס בתור החתן המיועד.
אז נכון, המומחים נהנים להתנהג כמו אפליקציית טינדר שיצאה משליטה, ונראה שהעונה אנחנו הולכים להתעסק לא מעט בעדות ומגזרים, ודניס, כך נראה, מצליח לעורר אצל הצופה הממוצעת חמלה מעורבת ב-WTF עם כל הגינונים - ולכן אני שואלת את עצמי מה אני עושה עם כל תחושת חוסר הנוחות הזו כשאני צופה בזוג הזה.
הדר מלאה בתסביכים שרק מתעצמים ככל שהעריכה בוחרת להבליט אותם; אבא נעדר, אמא שלא מרוצה מהרעיון של חתונת הריאליטי, ואחיות וחברות שכולן בזוגיות או בהריון. נראה שהבחירה שלה להיכנס לתוכנית היא סוג של מרד. או הכל או לא כלום - ובום - היא רואה מולה את אבא שלה. שומעת את המבטא שלו. ועכשיו היא נדונה להעביר עם כל הסיפור הזה 42 יום.
האם הדר גזענית? לא. אין כאן כל קשר למוצא או למבטא. יש כנראה קשר לתא משפחתי הרוסי והחינוך הנוקשה, או אמא שכנראה הרעילה את הבת שלה לאורך השנים נגד אביה שנטש ברגע שהתאפשר לו. הוא קר כי הוא רוסי- או שהוא רוסי כי הוא קר. הסיבה מתערבבת עם התוצאה בניחוח של תסביך אלקטרה פרוידיאני, כי בסופו של דבר, כל אישה מחפשת את אבא שלה כשהיא מחפשת בן זוג. כל אחת מאיתנו בסופו של דבר היא קצת ילדה של אבא - גם אם האבא הזה גורם לה להרגיש לא שלמה. כן, גם אני כזאת.
אנחנו גדלות עם הבן אדם הזה, ובגיל מסוים אנחנו מעריצות אותו, אוהבות אותו והוא הכי קרוב אלינו, אבל אם הוא נעלם או מתעלם (או פשוט שופך עלינו את התסביכים שלו), אנחנו פשוט לא מבינות כלום, ואנחנו הכי אוהבות אותו אבל גם הכי שונאות אותו. רוצות להיפטר מהתחושה הזו, אבל גם חולמות כל הזמן איך אפשר לרצות אותו.
כשהייתי קטנה, אהבתי לראות את אלבום החתונה של ההורים שלי. שניהם, סטודנטים תפרנים בני 20, מצולמים בסטודיו כזה של פעם, על רקע בצבע שמנת ושטיח אדום. אמא עומדת עם זר פרחים ביד, אבא יושב לפניה על סוג של שפרף גבוה כשידיו נשענות על הברכיים. המבט שלו רציני ושפתיו חשוקות כשלפניהם על השטיח מפוזרים כמה ורדים לבנים. היום אני מאמינה שאז הם פשוט חזרו אחרי ההוראות של הצלם, והוורדים על השטיח נועדו להקליל את התמונה. אבל בזמנו, בגיל 4-5, הייתי בטוחה שאבא שלי כועס.
ההורים שלי לא היו קרים. הם אהבו אותי ואת אחותי מאוד, אבל הם היו נטולי כל בולמי זעזועים אמוציונליים ולכן הגיבו בצורה חסרת כל פרופורציה על כל מה שהייתי חולקת איתם – בין אם זה דובי שנקרעה לו היד או מאורע דומה אחר שהוא דרמה עבור ילדה קטנה.
במקום להכיל ולהרגיע, הם נראו מאוכזבים. לא, הם לא צעקו עלי, אבל גם לא חיבקו אותי כשהייתי באמת זקוקה לחיבוק. גם כשאחרי שנים קיבלתי מעל 700 בפסיכומטרי ורצתי הביתה בשמחה כדי לספר את זה - השאלה הראשונה שאבא שלי שאל הייתה "למה לא 800?".
הדר אוהבת את אביה, גם אם הוא מזמן לא חלק מחייה. הרצון שלה להתרחק מהדמות שלו הוא מנגנון הגנה. היא כמהה אליו בתת-מודע, גם אם במודע היא מסרבת להתקרב לבן אדם כזה. נראה שזה בדיוק מה שחשבו הפסיכולוגים בוועדת הזיווג שלהם כשהתאימה לה את דניס - שהוא בעצמו תסביך מהלך. כן, הוא מקסים ומתוק וחתיך, יש לו גינונים של ג'נטלמן (קצת דביקים אפילו עבור רוסיה כמוני), אבל יש לו תסביך משלו - תסביך אמא.
ג'ני, מעצבת פנים שגרה במיאמי, הביאה את דניס לעולם בגיל 16 כשהיא מתבגרת בעצמה, ובעצם כל חייה עבדה קשה כדי להפוך את הבאג הזה לפיצ'ר, כשגם במקרה הזה האבא לא בתמונה. אם נחזור שוב לפרויד אהובי, מעבר לקנאת הפין, הוא דיבר גם על תסביך האם היהודייה.
פרויד טען שעבור כל אמא כזאת, הבן האהוב שלה הוא הפאלוס הדמיוני שלה, והיא מתגאה בו בפני כולם. מטאפורה די דוחה אני חייבת להודות, כמו כל התיאוריות של פרויד, אבל יש משהו בדבריו. דניס מטופח ומחונך בדיוק כפי שצריך להיות הגבר האידיאלי בעיניה של אמו.
הוא המאהב הדמיוני של אמא שלו, שגם כשהיא רחוקה, היא מחזיקה אותו קרוב והוא שמח להיענות, גם אם הוא מרגיש שזה עקב האכילס שלו בכל הקשור למערכות היחסים שלו עם נשים. הרי הוא מוכן למסור להן את המפתח האלקטרוני לדירתו במגדל - אך לא את ליבו, כי ליבו שייך לאמא.
נראה שהעלילה של הדס ודניס תתרכז במלחמת התסביכים. שניהם בובות מריונטה של האימהות שלהן. -לטוב ולרע. האם הם יצליחו להשתחרר מהחוטים ולנוע באופן עצמאי? סביר שלא, כשברור לכולנו שעל ההתאמה מראש השפיעו גם התסביכים של הפסיכולוגים.